היצירה הבאה שלי

היצירה הבאה שלי תהיה בועטת, נועזת, חדשנית, מרפררת,
עמוקה. עם מילים,. עם שתיקה.
עם היסטוריה, עם תרבות, תהיה בה אמירה.
והיא תזרום , והיא תרוץ והיא תעוף מעל כל ביקורת שאולי אשמע
והיא לא תהיה למען קהל , אלא למען עצמה.

נאפיס חוגגת עשרים

זה השלט שפגש אותי היום בדרכי לארוחת ערב אצל ההורים בראשון. ככה, בלי בושה, ליווה אותי השלט הזה בכל רמזור שבו עצרתי מצומת בית דגן ועד למרכז העיר, עומד ומזכיר – נאפיס בת עשרים ואת כבר לא.
אני לא זוכרת מתי בדיוק פתחו את מסעדת נאפיס, אבל אני זוכרת שהייתי יושבת שם לפני שהורשיתי על פי חוק לשתות אלכוהול, אני זוכרת שזה היה עם נעלי דוקטור מרטין'ס, מיני שהצפין הרבה מעבר לגובה הברכיים ואיי-ליינר שנמרח במכחול דק.
בגיל התיכון הנאפיס היה הביקור האולטימטיבי עם היכולת המופלאה לגמור ערב ב 25 ₪ , אם הולכים לשם ברגל ו 35 ₪ אם חולקים במונית. ברגע שקיבלנו רשיון, או יותר נכון – ברגע שיצאנו עם בחורים שקיבלנו רשיון נסענו אמנם לתל אביב אבל בדרך כלל סיימנו את הערב עם סוג של מאכל / חוסם עורקים, המורכב מבצק , מרגרינה וגבינה צהובה וכל זה סביב השעה שלוש בלילה.
שלוש בלילה... כיום אני ערב בשעות האלה כדי להחליף חיתול או לתת כוס מים לגדולה. ועם יד על הלב אני לא בטוחה שאני יכולה לעכל ג'חנון או מלוואח גם בשעות היום, שלא לדבר על שעות הלילה/בוקר.. לא נעים להודות אבל במקרה שאני אוכל משהו כזה בלילה מנת הקינוח תהיה צרבת.
אז הנאפיס חוגגת עשרים ואני לא מזמן חגגתי שלושים וחמש. (אה כן, כנראה שהייתי בת חמש עשרה כשפתחו שם). והיום אני נסעתי עם המשפחה המקסימה שלי עם ג'ינס נוח, חולצה שלא חושפת את ה"ידיות", ילדה שסופרת עצים וילד שמדי פעם מגיב בקריאות עידוד, וחשבתי על אותם לילות עמוסי בצק ומרגרינה שעדיין באופן מסתורי ביותר איפשרו לי להיכנס למיני קצרצר, חשבתי על כל החלומות שהיו לי אז, על התמימות והכוחות שהיו לי, האמונה בעולם והרצון לשנות אותו, ובעיקר על היכולת לאכול פתות (למי שלא מראשון – ג'חנון מטוגן עם ביצה וגבינה צהובה) ולהירדם בלי בעיה אחר כך.

אמא של חוזרת לכתוב אחרי הפסקה של שלוש שנים.

מאחר ואני זוכה להנות מסופי שבוע עם הילדים שלי רק אחת לשבועיים, אני בדרך כלל מתנהלת כאילו אני מתחרה על תואר "אם השנה" שנמצאת בקונפליקט תמידי מול ה"אם הציונית הלא מפנקת כדי לא לקלקל את הילדים".

סוף השבוע הנוכחי, שהולך ומתעמעם לו כרגע עם לגימות סיידר התפוחים, שמר על פרופיל נמוך וגרם לי לתהות לא מעט על ההבדלים הניכרים בטמפרמנט שלי בין סופי השבוע האימהיים לסופי השבוע הפנויים שלי. 

בתור סיפתח, ככה בשביל העניין, בצהרי יום שישי הופיעה בתי היפה וסמוקת הלחיים ובידה ארגז מצחין. שתי שניות של מכת ריח מוכרת החזירו אותי לשיחה אגבית שעסקה בהשאלת ארנב. שתי שניות נוספות החזירו אותי אל ה"כן, את יכולה להביא ארנב" (כנראה איזה פרץ של אופטימיות וחיוניות גרם לי להסכים), ושתי שניות נוספות כדי להבין כי מר ארנב נשלח אלינו בתוך ארגז קרטון מתפורר, שמותיר שביל של אוכל ארנבים מעורב בגללי ארנבים טריים וכדוריים להפליא. 

עכשיו, מאחר ובסוף השבוע הקודם נחתי והרבה (אפילו הרבה מאוד), יכולתי לנשום עמוק בכיוון החלון כדי לא להיחנק ולמצוא פתרון בצורת ארגז הכביסה שלי, ששודרג לחדר VIP, כולל ירקות טריים במקום שוקולד על הכרית.  תחושת ההישגיות האדירה והכנת הסרט "אם השנה היצירתית, המאופקת, וטובת הלב" נגדעה על ידי ההבנה שמר ארנב (למרות ששירה מתעקשת שזו גברת..) ממשיך לחרבן את כדוריו הנפלאים בהמוניהם!!! אבל זה לא מה שיעצור אותי, אם נפלאה שיש לה רק פעם בשבועיים סוף שבוע שכזה עם הילדים! ובתור אם השנה שמאזנת את נוכחותה במועדונים עם תחביב גננות הזוי במיוחד, לקחתי את הגללים המופלאים ודישנתי בהם את הגינה. מגעיל. אני יודעת..  אז מה.. אני אם השנה. מותר לי.

מנה של מציאות

אין ספק שהרשומות האחרונות שלי היו אופטימיות להבחיל, ובמקרה כזה אין כמו מנה הגונה של מציאות כדי להשיב אותי למקומי הטבעי והמקטר.

לא נטשתי אתכן. אני כאן, איתכן, מקטרת, מקוררת ומקנחת אפים.

עברו עלי שבועיים לא פשוטים שאפשר לומר שנקודת השיא שלהם (או נקודת השפל – תלוי מאיזה כיוון מסתכלים) היה בבכי ללא שליטה על ספסל במרפאת הילדים. בכי שלי. לא של הילדים...

לפני שלושה שבועות חזרתי ללימודי תואר שני, גאה בעצמי , מאופרת, וממש נהנית לקיים שיחות פילצונוסיות על תיאטרון, ביצוע ויוון העתיקה.

ואם להתייחס אל הרשומה הקודמת, אז אכן יש שינוי אחרי גיל שנתיים, אבל עדיין המשוואה העדינה הזו של אימהות מול קריירה הופרה בברוטליות עם התחלת הלימודים שלי:

פעמיים בשבוע מהעבודה אני נוסעת לאוניברסיטה, פעמיים בשבוע סבא או סבתא אוספים את המתוקים שלי מהגן/בי"ס, פעמיים בשבוע בן זוגי מגיע הביתה לפני ומבצע באופן מרשים את רוטינת ארוחות הערב, אמבטיות, פיג'מות, "אופס, שכחתי להכין שיעורים",

ופעמיים בשבוע אני מגיעה לאוניברסיטה ושותה קפה הפוך דל שומן (כאילו שזה יעזור), פעמיים בשבוע אני מקשיבה ונהנית, ופעמיים בשבוע בשעה חמש כל הקולות מבחוץ נחסמים ואני עוברת לעבוד על מצב אוטומט: מנערת בשעורי משחק, מהנהנת בשעורים העיוניים וחוקרת/חופרת בשירי המקהלה היוונית, הכל על אוטומט, כי הלב שלי נמצא כבר בבית והיד שולפת כל עשר דקות את הנייד מהתיק כדי לוודא שאין הודעה ,

פעמיים בשבוע אני מתפללת שבדרך נס המרצים יכריזו ש"היום מסיימים חצי שעה לפני הזמן" ופעמיים בשבוע אני מוצאת את עצמי יושבת בפקק בין מאות מכוניות ומעבירה 45 דקות שלא עוברות בדרך מהמימוש לנישנוש.

לפני שבוע חשבתי לעזוב את התכנית בלימודים ולמצוא תכנית יותר מאווררת, מלאה ברגשות אשמה על הפרטנריות שמוגבלות מאוד בשעות החזרות איתי, וכמובן שיותר מכך על הילדים שמתגעגעים אלי , ועל בן זוגי שמתפקד שני ערבים בלעדיי .. והנה ביום רביעי האחרון הגדולה שלי השתעלה כמו מכונית משנות השבעים והבן שלי צרח מכאבי אזניים. אין לימודים, אין חזרות, יש רק אמא שרה/מלטפת/מרגיעה וכלום לא עוזר – הקטנצ'יק ממשיך לצרוח ולבכות וכמו בחוג בתיאטרון הכל נורא דרמטי : "אמא תעזרי לי! כואב לי!" ואני שולחת טקסט התנצלות לחברה שתתנצל בשמי על היעדרותי מהסדנא ומגיעה למרפאה וננזפת ע"י פקידה ששולחן אחד קטן שהיה מולה הפך אותה באותו רגע לאלוהים, ויושבת על ספסל קטן במרפאה עם שני הילדים שלי ובוכה, ובוכה, ובוכה... ולא יכולה להפסיק.

שפל? שיא? לא יודעת...

זה בכל מקרה הכניס אותי לפרופורציות: אני לא יכולה לצאת בסדר עם כולם, אין מה לעשות , אני חייבת לוותר לעצמי ולאחרים ולמרוח היכן שניתן..

אז השבוע קיפלתי כביסה בעמידה, בלי להפוך אפילו את החולצות, הכתבתי לגדולה מה לכתוב בשעורים במדעים, הזמנתי ארוחת ערב מבחוץ, ולא קראתי את המאמרים לשבוע הבא. ייתכן שההשלכות יהיו חמורות. אמשיך לעדכן.

מיכל פ. גבעתיים.

חוזרת ללמוד

אכן לוקח שנתיים להתאושש מתדהמת האימהות ולחזור לחיים, אמנם לא כפי שהכרת אותם – אבל כמעט ...

מחר אני חוזרת ללימודים באוניברסיטה: אני אדבר על דברים שלא קשורים לילדים (או לפחות אנסה), אני אוציא מחברת ואכתוב, אני אשב על הדשא מבלי לרוץ אחרי מישהו או למרוח קרם הגנה למישהי, אני אקנה כוס קפה ולא אקום מהכיסא עד שאסיים לשתות אותה, אכנס לשירותים (הקצת דוחים) מבלי שהדלת תיפתח באמצע והקטנצ'יק יישב לידי עד שאסיים ("לי בא עם אמא, אני יושב"). מחר.

והיום? מה עושים יום לפני שנת הלימודים? ובכן, עושים הרבה דברים –

ההתארגנות החלה כבר לפני כמה ימים כשתירגלתי עם אמא שלי (כן, גם לי יש אמא – מה שמוכיח שאף פעם אין לאמא פטור מלא) סיבוב איסוף מהצהרון ומהגן מאחר ואני אחזור רק בשבע בערב, והיום בבוקר החלו רגשות האשמה על החזרה המאוחרת ועל הציפייה להיות בחוץ לא בתפקיד. רגשות האשמה הביאו איתם התנהגות אופיינית לחודש תשיעי שכללה: החלפת מצעים, נקיון הבית, והרצה של כמה מכונות כביסה , וככל הנראה היום הזה יסתכם בהכנת המערכת (לילדה9, תיק (לילד), אוכל לארוחת הערב מחר ודף הוראות עם הסבר על הפעלת המחשב והדי.וי.די , כערכת הישרדות לסבתא ביומה הראשון.

אז מחר אני חוזרת שוב ללימודים! איזה אושר! איזו התרגשות! (איזה פחד!!! אבל אל תגלו...)

ילדה בלי צמות

אבסורד הוא לא רק סוג של תיאטרון. אבסורד היא סיטואציה שאינה מתיישבת עם ההגיון והשכל הישר .
אבסורד הוא העובדה שהחיים רואים בי אדם בוגר ואחראי , כשלמעשה אני ילדה קטנה. נכון, כבר אין לי צמות, צמר גפן מתוק עושה לי בחילה ואני לא חושבת שלונה פארק זה כיף, אבל הנסיעה האחרונה לפסטיבל עכו הראתה לי בבירור שאני עדיין ילדה (איזה מזל שאני שחקנית טובה ולא עליתם עלי).
פסטיבל עכו החל עבורי כחלום בימים שבהם התחלתי לשמוע על תיאטרון, קצת אחרי שביקשתי מההורים שלי במתנה ליום הולדת שש-עשרה מנוי לקאמרי ("באמת, מיכלי? זה מה שאת רוצה?") וקצת אחרי התקופה שבה נהנתי לישון בשקי שינה ולראות הופעה באורך שלוש שעות של שלמה ארצי, הבנתי שקיים איזה תיאטרון אחר והוא מתקיים רחוק יותר מכל מקום שאליו קו 5 מגיע.
מאז זה למעשה הסתכם בהצצה לפסטיבל באמצעות המהדורה של 5 עם רפי רשף ומחשבה של: בשנה הבאה.. אולי בשנה הבאה...
והנה, התחתנתי, ילדתי, ולמדתי תיאטרון (לא בסדר המקובל בחברה) ושוב ילדתי והגיע הרגע. ההחלטה גובתה בשאלת פייסבוק של קול קורא והזמנת כרטיסים לשלוש הצגות.
מה שאתם לא יודעים הוא שממש התחלתי לדאוג , מאחר ואני הרי ילדה קטנה נטולת צמות. דאגתי לרכבת, לפסטיבל, לאיך מגיעים מהרכבת לפסטיבל ולמי זה בעצם סעיד ומה תופעות הלוואי של החומוס שלו.
ערב לפני ניהלתי עם מיכלי הילדה הקטנה שיחה מלב אל לב, חיזקתי אותה ואמרתי: לילדות קטנות אין כרטיס אשראי עם התקרה שלך. את יכולה אפילו לקחת מונית. יהיה בסדר! הגעתי לרכבת חצי שעה לפני השעה שבה קבעתי עם המבוגר האחראי וניגשתי בעוז אל מכונה שנראתה משהו בין מקרר של גלידות לכספומט (את יכולה מיכלי, את ילדה גדולה...) וקניתי כרטיסים מהמכונה (אולי לשאול מישהו אם עשיתי בסדר?) מהרכבת הלכתי עם כל המבוגרים האחראים שצעירים ממני אל מונית השירות , ראיתי מי זה סעיד ועמדתי בגבורה בתופעות הלוואי, ראיתי שלוש הצגות: אחת טובה, אחת נחמדה ואחת לא, ואפילו נסעתי הביתה ברכבת לבד . אז כן זה נכון שירדתי תחנה אחת לפני ובסוף לקחתי מונית מהרכבת הביתה וזה נכון שאת הנסיעה חזרה בגפי ליוותה חרדה קלה, וזה נכון שיכולתי לכתוב ביקורת על ההצגות (אה,,), על מופעי הרחוב (או קיי... ) , אולי לכתוב משהו פיוטי על ריח הדגים בשוק ליד דוחני הצעצועים (אמא מחוייבת לחזור עם מתנה אחרי טיול) , אבל אני בוחרת לסכם את היום הזה במשפט אחד:
"הופ! הופ! טרללה! גדלתי בשנה!"

ושוב אתכם..

נכון. המון זמן לא כתבתי כאן ובטח כבר שאלתם (או יותר נכון – שאלתן) את עצמכם אם אמא של הפכה את האימהות למשרה מלאה וזנחה את הגיחות שלה אל היצירתיות. אז .. לא. אני עדיין כאן. עדיין אמא ועדיין עובדת במשרה פלוס וגם עדיין לא מעשנת.

האמת – התגעגעתי! היו כמה פעמים שבהם תוך כדי אירוע כזה או אחר חשבתי שזה משהו שאוכל לכתוב עליו, אבל לרוב לפני פתיחת המחשב נקראתי להחליף דיסק, או חיתול (לא, הוא עדיין לא נגמל, אני משאירה את זה לגננות. מבחינתי אפשר לחכות עד שהוא יגיד "אמא, בחיית, כל החברים כבר צוחקים, לא הגיע הזמן לקנות לי תחתונים? אני מבטיח לא להרטיב את השטיח...")

אז למה בכל זאת התיישבתי הבוקר לכתוב? חופשת סוכות חברים! אז העדיפות היתה ליעילות , אבל עכשיו עבר שבוע ומאחורי 15 מערכי שיעור כתובים, בית נקי (הזמנתי מישהו שיעשה את זה עבורנו, כי מגיע לי) בילוי משפחתי איכותי ואפילו כושר. אז מה נשאר עכשיו? הקטנצ'יק כבר לא כל כך קטן והוא דיי מנהל את עצמו (חוץ מעניין החיתולים והאוכל) , הגדולה בסוג של גיל התבגרות, הבית מסודר ואפילו מיינתי את החומר לתיוק.

אז עכשיו הגיע תורי. באמת? רגע, מה אמרתי שאני רוצה לעשות?

ברור שאני זוכרת.... J עשיתי מנוי לבריכה באוניברסיטה, אני הולכת לפסטיבל עכו (כרטיסים כבר הוזמנו) , עשיתי "attending" כמעט לכל אירוע שאליו הוזמנתי וכמובן – כתבתי כאן.

אסיים בבשורה לכל האימהות החדשות: זה עובר. הם בסוף ישנים בלילה, הם לא חולים כל שני וחמישי, הם זוחלים, הם הולכים ויש כסף להביא עוזרת. באמת, אני לא עובדת עליכן. דפדפו שנתיים אחורה בבלוג ותראו את ההתפתחות האבולוציונית שלי. ותתקשרו אם אתן צריכות עידוד.

חג שמח