יום הולדת

עוד שעה מתחילה שנה חדשה ועוד שעה ויום אני חוגגת יום הולדת.
כל שירי יום ההולדת מסתובבים לי בראש (חוץ מ"איפה העוגה" שאותו אני מחרימה) מסתובבים בין המחשבות של "עם מי לחגוג ואיך" ובין המחשבות של "מס – הולדת הפוך". דורש הסבר? אז אסביר: בתור אם ורעיה בישראל, זה מתבקש שאחגוג עם המשפחה או בן הזוג במסעדה. מנה ראשונה סלט כאילו אני שומרת דיאטה, מנה עיקרית של סטייק סינטה וקינוח משותף , מלווה בבקבוק יין אדום מאמצע הרשימה, כדי שלא יהיה יקר מדי וכדי שהמלצרית לא תעלה על זה שאני תפרנית. זה יכול להיות נחמד , לא? כן.. אבל בתור אחת שרואה את גיל ארבעים באופק הלא מאוד רחוק, אני שואלת את עצמי עוד כמה ימי הולדת יהיו לי כדי לצאת עם חברות וללבוש מחשוף מבלי להסתיר אותו בצעיף, לעשן בלי להוציא את היד מהחלון של המטבח, להרגיש נשית ומתוחכמת ולא להאכיל אנשים נוספים בין ביס לביס? הרי ת'כלס אני תמיד אוכל לצאת עם המשפחה למסעדה ומקסימום להזמין פירה.
עכשיו מגיע העניין של המיסוי ההפוך: כשהייתי קטנה יום ההולדת לווה באפקטים מרובים, ביניהם: עוגת שוקולד, ילדים שמנסים נואשות להכניס נר לבקבוק ולרוץ עם כפות ותפוחי אדמה בפה, כיסא מקושט , זר פרחים, ומתנות. הרבבה מתנות. בגיל 8 הפסיקו להרים אותי על כיסא, ואני באמת מעריכה את העובדה שהם החזיקו מעמד עד אז (ומי שמכיר אותי יודע שאני לא בחורה קטנה, וגם לא הייתי ילדה שקופה), עוגות השוקולד נעלמו בתקופת החצ'קונים, והמתנות הרבות נעלמו עם סיום לימודי בתיכון (כי מסתבר שמהצבא להביא פרח ולתת נשיקה זה מספיק), זר הפרחים אבד לי בדרך לגיל 21 וזה לא בגלל שהגעתי לירח, למרות שהראש נותר בעננים.. ונשארתי עם SMSים ואימיילים וכמה שיחות טלפון, שלרובן אני לא מספיקה לענות במירוץ היום-יומי של עבודה – ילדים – בית – שינה.
אז עכשיו בגיל .... 36... (הנה. אמרתי את זה.) אני יודעת שהחיבוק הכי מדהים יהיה מהבת שלי ואולי אפילו אקבל איזו נשיקה רטובה מהקטנצ'יק שתמלא אותי בחום ואהבה. אני יודעת ש36 זה ה 26 החדש (כן, בסדר...), אני מבינה שהספקתי הרבה, ויצרתי, ועשיתי, ובניתי..
אבל אני רוצה לחזור ליום אחד להיות בת 20. לקחת יום חופש, לראות סרט צרפתי ולצאת באמצע, לבלות ולשתות בלי לנהוג הביתה. יום אחד. ואז אח"כ לקום שוב אל הגיל הנוכחי, לקום בשש וחצי בבוקר, לארגן את הילדים, לנסוע לעבודה, להיות המורה , לאסוף מהגן, לשחק עם המקסימים שלי, לאכול רבע ארוחת ערב ולהירדם בתשע על הספה ולחלום על גיל 20.

שגרה זה דבר טוב או רע?

שגרה זה דבר טוב או רע?
הרבה זמן חיכיתי לשגרה. בין חזרות להצגות וג'ינגול בין גן, בי"ס, חוגים, חברות ועבודה חיכיתי לקצת שקט, קצת שגרה, והנה היא הגיעה. הזדחלה אל חיי בשקט וקבעה סדר יומי חדש ורגוע. אני חוזרת מהעבודה בשעות הצהריים המאוחרות, אוספת את הילדים, הולכת לגינה אם אני מסוגלת לרדוף אחרי קטנצ'יק במגלשה או חוזרת הביתה לקלטות טלטאביז, או טינקרבל, ואז ארוחת ערב, אמבטיות, כביסה וכלים (כמובן, איך אפשר שלא?) וזהו. הם במיטה ואני "מנקרת" על הספה או כותבת מערכי שיעור. שגרה. עוטפת, מחבקת, סוגרת. אמא של השתלטה על יישותי ומביטה אלי מן המראה: עייפה, פשוטה, עם קוקו. אותו קוקו , שנראה כאילו שם לו למטרה לתפוס את כל מה שמשתחרר בנפשי בתוך גומיה שלקחתי מהשידה של הילדה. אז איפה אני בתוך אמא של? ומי עוצר אותי מלחזור ללונה-פארק היומי של היצירה? ומאיפה, לעזאזל, אני לוקחת עכשיו את הכוחות, אוספת את עצמי וקופצת שוב לבריכת המימוש העצמי.? אני רואה את אימהות הקוקו כל בוקר וכל צהריים ושואלת את עצמי האם גם להן חסר אותו משהו שהוא שלהן בלבד? או שאולי האימהות היא שיא המימוש עבורן ואני היא השונה. האחרת. השואלת....?
שגרה זה דבר טוב או רע?

לטיול יצאנו

אני לא אדם של טבע, אני לא אדם של שקי שינה, אני לא אדם של כפכפים במקלחת וזרזיף מים שממאן לשטוף את השיער אחרי השמפו ואני בטח לא אדם של טיולים שנתיים.
אני הבנתי את העניין בכיתה ח', בפעם הראשונה שיצאתי לטיול שנתי.
זה היה ס י ו ט !!! אפשר לסכם את זה ב: ביסלי, במבה, פותחן קופסאות שימורים, ללכת, "יו.. הנה אבן", "יו.. איזה נוף יפה", "יו.. מה הריח הזה? אה , כן, זה שתן!". אבל משרד החינוך כנראה חולק על דעותיי אלו ומחליט בכל שנה לשלוח אלפי תלמידים תמימים לטיולי שטח הכוללים מסעות ארוכים, אכסניות, אוטובוסים ומדריכים החמושים במגפון ששמו לעצמם כמטרה לדאוג שכולנו נדע מהי חופית ארצישראלית מצוייה.
לא היתה לי כל ברירה וכדי לשרוד את 4 השנים הנוספות במערכת החינוך שכנעתי את עצמי שטיולים שנתיים זה בעצם כיף. אז יכולתי לחשוב על כך שכל שעה הליכה שורפת 300 קלוריות , יכולתי להסתכל על הנוף ולומר "וואלה, באמת נוף יפה", ות'כלס ברגע שההורמונים התחילו לשעוט בגופי , יכולתי להבין שזו אחלה הזדמנות לפלירטוט ובניית מערכת יחסים נערית וחביבה.
כל הסיפורים האלה החזיקו מעמד עד הצבא, אבל מה לעזאזל אני עושה עכשיו בגילי הכמעט מופלג כשאני יוצאת לטיול עם הכיתה שלי? כל רכס הררי נראה לי כמו הזדמנות לתאונה רוויית רטלין ולא כנוף, האוטובוס נראה לי כמו מושבת בקטריות, וההליכה כמו הזדמנות לסבל נוראי (אם כבר לעשות כושר, למה לא פילאטיס?) ובנוסף להכל אני הפעם המבוגר האחראי. כלומר – אני לא יכולה להתבכיין ולעשות דרמה ולבקש שיביאו מסוק כי את המסלול הזה רק אלוהים או מסוק יעזרו לי לסיים, אני לא יכולה להתפלח לסיגריה אחרי שהמורים הולכים לישון (שזה עוד עניין, מה, אני לא יעשן עכשיו יומיים????.) אני לא יכולה לאכול כמויות של ביסלי כי ת'כלס הקיבה שלי לא תעמוד בזה וזה לא מעניין לבלות יומיים עם חבורת נערים ונערות מאותגרים הורמונאלית .
ובנוסף להכל, זה אומר שאת שתי היצירות המוצלחות שלי אני משאירה יומיים בידיהם הנאמנות של אבא, סבתא, סבא... ובתור פריקית שתלטנית אני שוקלת אם להכין מראש בגדים לבי"ס ולגן ליומיים, כולל את המנות של המטרנה לגן.
זהו. אני הולכת לארוז. מנסה לדלות כל טיפה אפשרית של אופטימיות...
איזה כיף זה טיול שנתי , לא ? רואים נוף, אוכלים שטויות, אפילו יהיה מסלול עם מים. יש!!!

זה הסתיו עם הענן

עם הסתיו חזרו הציפורים, והציפייה לקראת הגשמים והצ'ק-ליסט השנתית של ספירת הוירוסים.

העונה הזו מביאה חידוד חושים שלא היה מבייש אפילו את גשש בלש בפעולה פותר כל תעלומה: עם כל שיעול – האוזן מזדקפת, עם כל חיתול – האף מרחרח, ועם כל ייבבת לילה – הלב מקווה שזה סתם הסתיו עם הענן ועם הרוח המייבב.
אז זהו שלא! ולא עזר הטיעון שפעמיים שילשול ביום זה לא וירוס , כי אז הגיע היום שאחרי ושבר את הסטטיסטיקה. לא לפני שהתקשרו אלי מבית הספר והפכו את היום לסוג של זכייה הפוכה ב"דאבל לוטו". וככה מצאתי את עצמי הערב עם שני ילדים חולים, מרק עוף מתבשל, ושלל ניסיונות להרגיע את הקטן שבחר לבטא את הבאסה שלו בצרחות, טיפוס על רהיטים ופירוק משחקים, מחברות, וכל הבא ליד.
אני יודעת שלא הייתי תלמידה מצטיינת, אבל אני בטוחה שנכחתי ביום שלימדו בבי"ס ששבע פחות ארבע שווה שלוש. לכן אני לא מצליחה להבין איך בין ארבע אחר הצהריים לשבע בערב (השעה שהאיש שלי חזר הביתה) עברו 10 שעות לפחות. עשר שעות שבהן הספקתי לעזור לקטנה להכין את רוב השעורים, עד שקטנצ'יק טיפס עלי ומשם אל החוברת וניסה לעזור לה לכתוב את התשובות עם הטושים שהוא אסף בדרך, הספקתי לראות חצי דיסק של יהודית רביץ (ולהשתעשע מהדג המדבר), לראות כמה דקות מהטלטאביז (טינקי-ווינקי חייב להחליף את השם, ולא אכפת לי אם איזה תיק הוא בוחר להסתובב), לשיר , לדקלם, להרים, להזיז, לבקש, להאכיל, לקלח ולעצור נסיונות חבלה. וכל זה (כמעט) בשקט ובהבנה.
אז בכל פעם שהרגשתי איך צרחה (או יותר נכון סוג של זעקת קיום) עומדת לפרוץ לי מהגרון, אמרתי לעצמי שאם למדתי איך "מחרישים" ביסלי גריל, אני יכולה להחריש גם צעקה. והחרשתי והחרשתי והחרשתי , והרגשתי איך הדם עולה לי לראש ועוד רגע יוצא כמו זרנוק מהאוזניים, ונשמתי עמוק מתוך הבנה שזה לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב. ובערך בדקה ה99 לפני שהפכתי להר געש פעיל האיש הגיע.
עכשיו אני יושבת כאן, והפוסט הזה כמעט מגיע אל סיומו, ואני רוצה לומר בשיא הכנות שאני לא חושבת שהצעקה נעלמה. היא כאן. איתי. שקטה....

אמא ממומשת

ידוע ששילוב בין אימהות לקריירה הוא לא פשוט, אבל כשמדובר בשילוב בין קריירה, אימהות ומימוש השילוב מסתבך, מה גם שקרה הדבר ולילדים שלי יש אמא שחקנית שהחליטה להתנסות בכתיבת הצגה, תוך כדי עבודה במשרה מלאה , ועכשיו מדובר בשילוב שהוא סוג של פיצוח האטום, אך אני בטוחה שלחבר'ה שפיצחו את האטום היה מזגן, ארוחת צהריים, ומישהו שינקה להם את המעבדה, יעשה כלים ויוריד ת'זבל.
אז החלטתי לממש את עצמי. יופי! אבל המימוש העצמי התחיל כל ערב ברבע לשבע, או יותר נכון ברבע לשש (השעה שבה יצאתי מהבית כדי להגיע בזמן) והקריירה (לצורך הפוסט הנוכחי כך נכנה את העבודה שלי) התחילה בשמונה והסתיימה בשלוש, עדיין היו לי כשלוש שעות להיות אמא. שלוש שעות שבהן ניסיתי לעשות כל מה שאני יכולה כדי שהבית לא יפגע והילדים יצאו כמה שפחות שרוטים. כלומר... משלוש עד ארבע הקצבתי לעצמי 15 דקות תנומת ספה, שזה ההכרח שלא אעשה תאונה כשאני חוזרת מהמימוש בחצות, ואז התפניתי לכביסה וכלים (שאף פעם לא נגמרים..), אמבטיות, סידור, ארגון, משחק, הכנת שעורים (איך ילדה בכיתה א' יכולה לעזאזל לעשות את הזוועה הזו לבד?) וארוחת ערב לא יצירתית.
ובאופן ישיר להכאיב עברתי בקפיצת מוט מ"אמא, תביאי לי את ה..." למיכל השחקנית "איפה הסידורי שולחן של ההפקה...?".
ההליך היה מהיר ולא היה מבייש אפילו את סופרמן שעשה סטרפטיז בתא טלפון: בשליפה מהירה חולצת נזלת/טחינה/גבינה הוחלפה לחולצה שחורה דכאונית במידה הנכונה כדי לגרום לי להיראות צעירה, הג'ינס הדביק הוחלף במכנסיים שחורים, ואז... עגילים... והופ! אה כן, וכמובן גם קצת איפור בזמן שהאור אדום ברמזור.
מחיאות כפיים. הערב נגמר. בחוץ יש מוסיקה וכל הממומשים רוקדים ואני חושבת על כך שיש מחר גן ובית ספר ו"קריירה" או יותר נכון – פרנסה, ומזיזה קצת את הראש והסיגריה לצלילי שאקירה, רק כדי לסמן שאיכשהו הייתי בריקודים, והולכת לכיוון האוטו כדי להספיק לתפוס איזה 5 שעות שינה לפני יום חדש שעדיין יכלול אימהות וקריירה, אבל לפחות יניח את המימוש בצד כמה ימים.

בואי לאילת.. לאילת

אחרי חודשים עמוסים בארגזים, נקיונות, רישומים לבית הספר ולגן, אמא של עברה דירה לגבעתיים הרחוקה והתחילה עבודה חדשה.
פחות מחודש מפתיחת ספטמבר הרגשתי כבר איך האיברים הפנימיים שלי הולכים ומתפוררים יחד עם שפיות דעתי וכשקיבלנו הצעה להתארח באילת קפצתי על הרעיון ולמרות כל ה"אבלים" שעלו לי בראש (אבל הקטנצ'יק קטן, אבל הנסיעה ארוכה, אבל אילת מלאה באנשים בסוכות, אבל איך ניסע בלי בייביסיטר צמודה..) החלטתי לנסוע לארבעה ימים בגסטהאוס משפחתי. (http://www.eilatguesthouse.com)
עוד בשלב הנסיעה הלוך הבנתי שאבל אחד היה מוצדק ביותר ובניגוד לדעה הרווחת שתינוק בן שנה יישן בנסיעה, קטנצ'יק חלק על הדעה והיה ער רוב הנסיעה. עובדה שהתגברנו עליה חלקית עם שתי שקיות במבה, שלוש עצירות (שגם בהם הוא לא ירד מהידיים כדי לא לדרוך בשתן/בוץ/סתם גועל כללי), 2 בקבוקי חלב, מים ומחרוזת שירי פסטיבלים. אבל כל אלו לא עזרו בחלק האחרון של כביש הערבה כשברקע נשקפת אילת המובטחת ועד אליה שיירת מכוניות שמתקדמת בקצב הליכת צליעה עם רגל אחת נגררת. ובחלק הזה קטנצ'יק צרח!! עובדה שלא עניינה שוטרת פוסטמה שהחליטה לעצור דווקא את המשפחה שלנו לביקורת. הייתי צריכה לגייס את כל האיפוק שבי כדי שלא אזרוק לה את קטנצ'ק בידיים ואומר: אם את עוצרת אותנו בזמן שהוא צורח, אז לפחות את תחזיקי אותו!
שעה אחרי כבר הגענו למקום חפצנו והחלה חופשה נפלאה, עם כל מה שבתפריט: ים, דולפינים, בריכה, סטייקים, ובירות, והרבה הרבה... מה המילה שכבר שכחתי? אה , כן.. שלווה. ישבתי שם על הספה/ישבתי שם בחצר/ישבתי שם על החוף והרגשתי איך כל השרירים מתרככים, וככה הם נשארו עד יום שבת בבוקר, בשעה שבה התארגנו לקראת הנסיעה חזרה, ובין קיפול הלול ואריזת המזוודה החלו המחשבות לרוץ על מה יהיה בנסיעה חזרה, ואני רוצה לומר לכם , שלא משנה כמה תמשכו תינוק משנת הצהריים שלו, ברגע שהוא יירדם זה לא יהיה ליותר משעתיים, ואני רוצה לומר לכם עוד משהו: בפעם הבאה טסים!

על ילדים, ארגזים ומה שביניהם

זו לא הפעם הראשונה שאני עוברת דירה. עברתי דירה כבר הרבה פעמים. בפעם הראשונה לקחתי שלושה ארגזים, מזוודה ושתי תמונות והגעתי בכל סוף שבוע לעשות כביסה אצל אמא. בפעם השניה כבר היו חמישה ארגזים והבגדים נשלחו למכבסה השכונתית. לדירה השלישית קנינו ספה וארון בגדים וברביעית משאית ההובלה כבר התמלאה. אני מיומנת באריזה ופריקה, כותבת על כל ארגז מה הוא מכיל ולאיזה חדר הוא ממוען, אבל הפעם זה שונה. הפעם יש שני ילדים, קלסרים משני גלגולים באוניברסיטה, אביזרים משתי קריירות, מכונת כביסה , מקרר, ועוד רהיטים שרק מובילים בעלי גב מלבני יוכלו להתמודד איתם. הפעם אני מנסה למצוא נוסחת קסמים שתעזור לי לפענח כיצד ניתן לארוז בית של שלושה וחצי חדרים מבלי לפגוע בשגרת החיים של הקטנים, כשאני בוחרת בקפידה אילו צעצועים לארוז שבוע לפני ואילו יומיים לפני, ואיזה ספר צריך להיות זמין להקראה של לפני השינה, ותוך כדי נסיוני לפתור את הסוגיה אני צריכה להמשיך להיות אמא של חופש גדול, אמא שמכינה ארוחת צהריים יותר מזינה מטבעול ושניצל דג לפחות שלוש פעמים בשבוע, לראות סרט דרך משקפי תלת מימד שמנוניים ו"ריחניים", להיות עבור הבת ולומר לעצמי שהיא חזקה מספיק כדי לעבור את משבר מעבר הדירה ו... לאפות עוגה ליום ההולדת הראשון של הקטנצ'יק. אז נכון שאני דיי יפה ודיי אופה אבל הפעם החלטתי להתפנק, להאציל סמכויות ושלחתי את בן זוגי המקסים לקנות עוגה באחד מהסופרים שפתוחים ביום שבת בתשע בערב. וככה, איך שאני נושמת לרווחה ומנצלת את הזמן שהתפנה לאריזה, בן זוגי חוזר מהסופר ושואל: "חצי עוגה זה מספיק , נכון?" . משועשעת מחוש ההומור המפותח של בן הזוג שלא מפספס הזדמנויות למתיחה, חייכתי וניגשתי למקרר ושם, מול הדלת הפתוחה, הלסת נשמטה, העיניים נפערו ומבט שואל הופנה אליו... לא. חצי עוגה זה לא מספיק. הנסיך מקסים הבין באותו הרגע שעשה טעות והתנצל ואני התחלתי לחפש ספרי בישול ואפייה שעדיין לא ארזתי, תוך כדי סקירה זריזה של המצרכים במטבח. האפשרויות הסתכמו בהכנת עוגיות לימון, או הקפאת קורנפלקס עם סוכריות גומי, או לחילופין בקשת מתכון קסמים מחבר טלפוני. ואכן החברה נתנה לי מתכון מנצח: שמן, ביצים, מים ואבקת קסמים של פילסברי. לשמחתי הסופר בקניון היה פתוח עד חצות ועכשיו, בעודי יושבת וכותבת את הרשומה, ריח נהדר של עוגה עובר בין הארגזים בדירה ומזכיר לי שאני לא חייבת להיות מרתה סיוארט כדי להיות אמא טובה.

זה לא יחזור, כל זה כבר איננו

מה שהתחיל כטפשת הריון לפני אי אילו שנים בהריון הראשון שלי לא שוקם באופן מוחלט והתדרדר עוד יותר בהריון השני. והיום, אחרי ביקור מביך ביותר שיפורט בעוד רגע קט, אני מורידה דגל לחצי התורן לזכר מליוני התאים האפורים שהיו לי ולא ישובו עוד. וכל זה למה, אתם שואלים? כל זה בגלל שהיום מבוכת הטמטום הכתה בי לאחר שהגעתי לאוניברסיטה כדי להחזיר תלבושת והייתי גאה מאוד בעצמי כל עך שיצאתי עם קטנצ'יק (חולה, בבית) בחום הבלתי אפשרי הזה רק כדי להחזיר את התלבושת בזמן, ואיך שהושטתי את היד אל הסל שמתחת לעגלה כבר הרגשתי שהשקית שתפסתי לא תקיים שום הבטחה. וככה עמדתי מול נ' (מסתורי, אה?) עם עגלה ושקית עם חיתולים, מגבונים ובגדים להחלפה, מנסה להבין באיזה שלב בדיוק השקית עם השמלה הופקרה מאחור? ליד הדלת? ליד שידת ההחתלה? איפה???? (מאוחר יותר הסתבר שזה היה בכניסה לסלון) וכמו שהבנתי מה בעצם קרה , יצאתי בהצהרה חותכת: אני טפשה. כן, כן, טפשה. אותם מליוני תאי מוח שאיתם נולדתי החלו לעזוב אותי. ועכשיו אני יכולה להודות בכך. יכולתי לרמות את עצמי כשהפסקתי לזכור שמות, פנים, מילים... יכולתי לזקוף זאת לטובת העייפות כשהכנתי לידה סנדוויץ' לגן ובמקום לשים לה אותו בתיק, שמתי אותו במקרר, אבל היום הכתה בי התובנה - משהו בי השתנה. נותר רק לקוות שאפצה על הטמטום במהלך השנים עם חוכמת החיים שארכוש.

גם יפה גם אופה

אני מאוד אמא בהרבה מאוד אופנים ומובנים, אבל המימוש המובהק ביותר של האימהות שלי הוא אפיית עוגיות. אפיית עוגיות מזכירה לי הרבה דברים. לא יודעת למה, אבל הדבר הראשון שבהם הוא מרתה סטיוארט המפחידה עם החיוך הקפוא של הרוצחת הסדרתית שיש לה קבוע על הפנים, הדבר השני הוא מלחמת המפרץ הראשונה שבה בתור תראפיה אפיתי עם אמא שלי עוגיות בריאות סביב השעון וגם עליתי מידה במכנסיים, והדבר השלישי הוא מן פנטזיה יפה שרצה לי בראש, שבה אני ובתי המקסימה לובשות סינרים תואמים, מקציפות ובוחשות ומלקקות כפות נוטפות שוקולד.
בפועל אני אופה עוגיות לבד. בהתחלה ניסיתי לכוונן את זה לשעות אחר הצהריים, אבל הקטנה פרשה מהפנטזיה בשלב מאוד מוקדם, קיבעה את עצמה מול הטלוויזיה והרגיעה אותי ב: "זה בסדר, תמשיכי אמא, אני כבר אבוא." מאז שקטנצ'יק נולד אני אופה בערב, אחרי שהוא הולך לישון בגלל החשש הוא יזחל לכיוון התנור וייפגע (וזו הסיבה שבדירה החדשה התנור ממוקם גבוה). כלומר, סך הכל הכוונה טובה ובדרך כלל גם הביצוע, אבל יש ערבים כמו אתמול שבהם אני מגיעה לשלב הביצוע של הרעיון בסביבות שמונה בערב, אחרי שקמתי עם פיצי בשש בבוקר וכל היום רצתי ועשיתי וארגנתי ואז הראש שלי עוד קצת אחרת. אם אנסה לחשוב על דימוי אחשוב על רכב עם גלגלים לא מכוונים, או רמזור שנתקע על צהוב מהבהב או מחשב שגולשים בו באינטרנט לפני שהגיע אלינו הפס הרחב (מישהו זוכר איך זה היה?)
אז אתמול החלטתי לגוון ולא להכין שוב עוגיות בריאות שגורמות לי להרגיש סופר דופר של אמא שלא רק אופה , אלא גם דואגת לבריאות משפחתה, והחלטתי להכין עוגיות טראפלס המכילות לא פחות מ3 חפיסות שוקולד מריר ודורשות הקצפה, "קיפול" והקפאה. ואני אומרת לכם שזה בא מהמקום הנכון בלב אז אתם יכולים להבין מה רבה הייתה אכזבתי כשראיתי שהן לא יוצאות כמו שצריך. שוב ושוב עברתי על המתכון בראשי עד שהבנתי שלא שמתי חמאה.

אז אני שואלת: מישהו מנסה לרמוז לי משהו?

בייבי. סיטר.

השבוע קטנצ'יק ומותק נשארו עם בייבי סיטר. לגבי המתוקה שלי אין בכך כל חדש, אבל לפיצי זו הפעם הראשונה, ומהבחינה הזו הוא מקדים את אחותו ביותר משנה (היא נשארה עם סבתות עד גיל שנתיים). תכננתי את האירוע מראש מפני שהוא לא ממש מכיר את הבייביסיטר : היא תגיע בשבע, תהיה איתנו בארוחת הערב, והוא יראה אותו לפני שיילך לישון כך שאם יתעורר לא ייבהל. חכם נכון? ככה חשבתי , אבל אז החיים קטעו את התכנית ופיצי נרדם בול בשבע עם הבקבוק, והב' איחרה ברבע שעה. לא אסון גדול , אבל כל הערב הסתכלתי על הנייד כל עשר דקות בממוצע, כדי לוודא שהכל בסדר, וגם סימסתי כדי להיות בטוחה.. והכל היה בסדר. הוא ישן. היא ישנה. הגענו לבית שקט... והמשיך להיות שקט עד שהגדול התעורר בלילה . חולה.

חם - חמישי

יום חמישי הוא יום מורכב. בבוקר יום חמישי אני יודעת שאני צריכה לג'נגל בין התפקיד הראשי שלי שהוא להיות אמא לתפקיד המשני שהוא להיות אני.
בבוקר יום חמישי, אני קמה דרוכה ומחושבת. אני יודעת שיש לי שעה בבוקר למשימת ארגון ארבעת בני המשפחה לגן/עבודה, ובניגוד לשאר ימות השבוע, ביום חמישי גם אני צריכה להספיק להתקלח, להתלבש ולהתארגן, כי יום חמישי הוא יום האוניברסיטה שלי ובזה אסור לגעת. ביום חמישי אני לובשת גופיה שלא תמרח בנזלת (לכן זה הדבר האחרון שאעשה לפני שאפתח את דלת הבית), לוקחת את הילדים, נותנת נשיקה לבעל והולכת לכיוון האוניברסיטה בידיעה שבעוד כמה רגעים ירצו את חוות דעתי על נושאים אחרים מלבד בישול/סידור/ארגון/ניזלול.. ויפנו אלי בשם "מיכל" ולא "אמא של" ויסתכלו עלי אחרת מבכל יום אחר, כי ביום חמישי אני מיכל, סטונדטית, יוצרת. כמה נעים וכמה מתנגש עם המשך היום שלי. אמא שיוצאת בבוקר ללמוד חוזרת בצהריים לבית שנראה בדיוק כפי שנשאר בבוקר, והוא לא נראה כמו הקטלוג של איקאה. בנוסף לכך ביום חמישי מצטרף למימד המציאות האימהית מדד ה"עוד יום", שבניגוד לדאו ג'ונס הוא לא מתעדכן כל יום, אלא עולה בכל יום עוד קצת ועוד קצת , עד שביום חמישי הוא מגיע לשיא. וזה לא הכל. יום חמישי הוא יום הקלינאית תקשורת, שאליה אני מגיעה אחרי דקות ארוכות ומתישות של חיפוש חנייה, שבידי הימנית אני מחזיקה ב"פיצי" הקטן, וביד השניה אוחזת בבת המתוקה שלי, על כתף אחת תיק החתלה ועל השניה התיק שלי , ואלוהים יודע למה הרמזורים ביום הזה מתעכבים כל כך הרבה זמן על אדום.
אז ביום חמישי אני מגיעה הביתה בשעות אחר הצהריים המאוד מאוחרות לבית שעבר מתקפה בבוקר ולא זכה לשביתת נשק, במצב נפשי מצטבר של חמישה ימים ומה שאני רוצה לעשות זה לקחת שקית זבל גדולה ולהכניס בתוכה את כל מה שלא מוברג לרצפה, אבל מה שאני עושה הוא לקחת נשימה עמוקה ולהכין ארוחת ערב שדורשת מיומנות מוטורית של דילוג עם המרפקים מעל הכלים שנחים על השיש, והתכופפות לפיצי והתייחסות לממוש, ותוך כדי נשימה מבוקרת אני יודעת שבעוד כמה שעות הילדים ילכו לישון ויהיה לי שוב זמן לעצמי. ומחר יום שישי, ואז שבת....... עד השבוע הבא.
ביום חמישי הבא הוזמנתי לכנס במכון אדלר, אך עם כל הפיתוי שבדבר, לצערי אני לא יכולה לוותר על הבוקר היחיד של להיות רק "מיכל" או על ג'ינגול בין קלינאית, חניה, רמזורים וידיים עמוסות ילדים. אולי בשנה הבאה....

בחג שבועות תעשה לך

כישורייך כאמא נמדדים באמת בשני חגים. הראשון הוא חג פורים שבודק כישורי תפירה, איפור, הדבקה ובדיקת תוויות אזהרה, והשני הוא חג שבועות הכולל הכנת טנא וזר ובחירת שמלה.
לפורים גייסתי את אמא שלי שהפליאה בכישוריה ולי נותר רק לקנות בדים, לאפר, לפזר נצנצים ולהין משלוח מנות לפי הרשימה שקיבלתי מהגננת. בשבועות הייתי לבדי במערכה. בעצם לא לגמרי לבד כי הילדה המקסימה שלי היתה לידי, כיוונה את ידי ועמדה בקנאות על דעתה, מה שגרם להתנגשות לא צפויה בין החלום שלי לשלוח את הילדה עם טנא שלא התחיל את דרכו כסלסלת תותים ובין הידיעה שהדבר החשוב ביותר הוא הזמן שנבלה ביחד בזמן ההכנה והחופש היצירתי שאתן לה.
הטנא היה צנוע וכלל קישוט נייר קרפ ורוד שהושחלו על סלסלת תותים (איך לא...?),
השמלה היתה נהדרת, למרות שהיתה גדולה במידה אחת, והזר... הזר היה צריך להיות זר יפה ומושקע שיירכש במיטב כספי סבא בקניון האביבי הקרוב. אך הילדה אמרה שהיא לא רוצה זר קנוי, ולכן הזר כלל שילוב בין בריסטול, פרחים לבנים אמיתיים ועוד כמה פרחי פלסטיק שהודבקו ליצירה.
עד היום בבוקר הצלחתי לשכנע את עצמי שהייתי אמא למופת: גם ביליתי זמן איכות עם הילדה וגם התוצאות היו נחמדות פלוס. והנה הגיע הבוקר, והילדה המוכשרת והיפה שלי השתתפה בטקס שבועות של בית הספר (חטיבה צעירה, כיתה א' זה רק בשנה הבאה...) ובשיר הגדול והמכריע, בריקוד הזוגות הזר.. נפל. איזה מתח! מה יהיה? האם הילדה תעצור את הריקוד? האם היא תרים ותרוץ לכיוון שלי בוכה ותצעק עלי שהכל בגללי? מה כל ההורים שהזר של הילד שלהם נשאר איתן על הראש יחשבו עלי?
ובכן.. ילדתי הבינה שההצגה חייבת להימשך, וגם לאחר נסיון ההצלה של הגננת שהגיעה וניסתה להחזיר, ללא הצלחה, את הסורר למקומו, הילדה המשיכה לרקוד, ורק לאחר שהריקוד נגמר היא הרימה אותו וחזרה למקומה שעל הבמה. כלומר, סך הכל עבר בסדר נכון?
אז למה עדיין היה לי הצורך להתנצל בזמן ארוחת הערב? למה אני עדיין חושבת שנגרם לה נזק נוראי? למה יכולתי להשלים עם הטנאים שנראו כמו פרסומת ל"עדן טבע" ולחוש גאווה בסלסלה הירוקה/ורודה שלנו? למה אני עדיין כותבת על זה עכשיו?
כנראה בגלל שאני כילדה בכל שנה קיוותי להביא טנא של "עדן טבע" ולבוא עם זר שנראה כמו שיח.

נאפיס חוגגת עשרים

נאפיס חוגגת 20
זה השלט שפגש אותי היום בדרכי לארוחת ערב אצל ההורים בראשון. ככה, בלי בושה, ליווה אותי השלט הזה בכל רמזור שבו עצרתי מצומת בית דגן ועד למרכז העיר, עומד ומזכיר – נאפיס בת עשרים ואת כבר לא.
אני לא זוכרת מתי בדיוק פתחו את מסעדת נאפיס, אבל אני זוכרת שהייתי יושבת שם לפני שהורשיתי על פי חוק לשתות אלכוהול, אני זוכרת שזה היה עם נעלי דוקטור מרטין'ס, מיני שהצפין הרבה מעבר לגובה הברכיים ואיי-ליינר שנמרח במכחול דק.
בגיל התיכון הנאפיס היה הביקור האולטימטיבי עם היכולת המופלאה לגמור ערב ב 25 ₪ , אם הולכים לשם ברגל ו 35 ₪ אם חולקים במונית. ברגע שקיבלנו רשיון, או יותר נכון – ברגע שיצאנו עם בחורים שקיבלנו רשיון נסענו אמנם לתל אביב אבל בדרך כלל סיימנו את הערב עם סוג של מאכל / חוסם עורקים, המורכב מבצק , מרגרינה וגבינה צהובה וכל זה סביב השעה שלוש בלילה.
שלוש בלילה... כיום אני ערב בשעות האלה כדי להחליף חיתול או לתת כוס מים לגדולה. ועם יד על הלב אני לא בטוחה שאני יכולה לעכל ג'חנון או מלוואח גם בשעות היום, שלא לדבר על שעות הלילה/בוקר.. לא נעים להודות אבל במקרה שאני אוכל משהו כזה בלילה מנת הקינוח תהיה צרבת.
אז הנאפיס חוגגת עשרים ואני לא מזמן חגגתי שלושים וחמש. (אה כן, כנראה שהייתי בת חמש עשרה כשפתחו שם). והיום אני נסעתי עם המשפחה המקסימה שלי עם ג'ינס נוח, חולצה שלא חושפת את ה"ידיות", ילדה שסופרת עצים וילד שמדי פעם מגיב בקריאות עידוד, וחשבתי על אותם לילות עמוסי בצק ומרגרינה שעדיין באופן מסתורי ביותר איפשרו לי להיכנס למיני קצרצר, חשבתי על כל החלומות שהיו לי אז, על התמימות והכוחות שהיו לי, האמונה בעולם והרצון לשנות אותו, ובעיקר על היכולת לאכול פתות (למי שלא מראשון – ג'חנון מטוגן עם ביצה וגבינה צהובה) ולהירדם בלי בעיה אחר כך.

על גנים , חופשים וחיות אחרות

נכון, אני יודעת שכבר הרבה זמן לא כתבתי כאן.. מה שיכול להיות מפתיע ביותר מאחר והקטנצ'יק נכנס לגן והזמן אמור היה להתפנות לעבודה, נקיונות, ועדכוני בלוגים. אבל מה שלא זכרתי הוא שהחודשים הראשונים בגן כוללים טירונות נגיפית עם חמשושים ורבעושים בחיק המשפחה. אז אכן הקטנצ'יק בגן וחשבון הבנק המביט בי דרך מסך המחשב מרים גבה ותמה על סכום הכסף העצום שיורד מדי חודש ומאשר – נרשמנו לגן, אבל בת'כלס מתוך שלושת השבועות שהם הוא היה בגן, כשבוע וחצי הוא היה איתי בבית, הקיא, בכה ופיתח חום עם סיבה ובלי סיבה, ואני, שבימים הראשונים הייתי מלאת תוגה ורגש אימהי המתקשה לשחררו, הפכתי לאם משוחררת ומשחררת שרק מחכה ליום שאחרי החום כדי להפקידו שוב בידיה הנאמנות של הגננת.
שיא התסכול היה לפני מספר ימים : ידעתי שבעוד יומיים אני הולכת ליום כיף עם אמא. אמא שלי. יום שבו אני אהיה הילדה המתפנקת ויאכילו אותי, ילטפו אותי ויטפחו אותי, יום שבו אני אסתובב עם משקפי שמש , אשתה קפה ואעשן סיגריה ברחובותיה של העיר.....
אז זהו... שלא... ויום לפני, בקול רועד מאכזבה וסוג של זיקפת ציפיה שירדה ללא שמומשה, הודעתי לאמא שלי שהקטן חולה ו.. לא , אני לא רוצה לצרף אותו, אני מעדיפה לדחות לשבוע הבא...
אז אולי זה לא יפה מצידי לגלות חוסר אמפתיה שכזה למצבו, אבל באמת קשה לי שלא להתמקד במצבי ולהיות אמפתית לחופש שלי שבא והולך, לצ'קים שנפדים עבור הגן למרות שהוא היה איתי חצי מהימים, וחיפוש העבודה שעדיין לא כבשתי במידה המספקת.
אז בבקשה תחזיקו לי הלילה אצבעות, כי אני שומעת קולות שיעול מהמיטה של המתוקי..

אשכוליות או לא להיות

מזל טוב! עברו 9 חודשים (כמעט וחצי...). הקטן יותר זמן בחוץ מאשר שהיה בפנים, הג'ינסים כבר עולים עלי, השיער נראה טוב (עם קצת עזרה ממחליק השיער הנאמן), ואני אפילו ישנה יותר. אז עכשיו הגיע הרגע הגדול שלו חיכיתי – הגיע הרגע לקנות חזיות חדשות.
לא חזיות כאילו שאפשר "לשלוף" מלמעלה, לא חזיות עם חלון הצצה, חזיות אמיתיות כמו אלה שלבשתי בגיל העשרה המאוחר: חזיות שנפתחו ביד מהססת או ביד מיומנת שלי בשלב יותר מאוחר.
אני לא אדם חומרי או גנדרן. רציתי חזייה נוחה שיכולה לשמש כל בחורה שהחזה שלה לא משמש כמקור הזנה, משהו פשוט עם ברזל או בלי, עדיפות למשהו במבצע, והדבר החשוב ביותר – לא חזיית אמא!
לאחר המתנה ממושכת לזמן שבו הקטנים יהיו תחת השגחת האב המסור ותלושי החג יהיו זמינים שמתי פעמיי לסניף המשביר הקרוב. לאחר שוטטות קלה בין המדפים שהציעו שלל חזיות החל מחזיות "סבתא אל תורידי את החזייה כדי שלא תיפלי על המדרכה" ועד לחזיות מנומרות ומינימליות שמטרתן היא הצגת החזה יותר מאשר החזקתו, איתרה אותי מוכרת, העמיסה עלי כעשר חזיות ושלחה אותי לתא המדידה.
ושם – שקט. דממה. רק אני מוקפת במראה המשקפת אלי את דמותי הנשית המעודכנת. אמא לשניים עם קילומטרז' של 15 חודשי הנקה (של שניהם בסך הכל) ו... איך אני יכולה לנסח את זה בצורה הכי פחות מביכה? במבי לא שב הביתה.... ובזמן שאני מעכלת את מה שאני רואה אני שומעת מהתא הסמוך נערה שבאה לקנות חזיות עם אמא שלה ונזכרת בתקופה שאמא שלי היתה באה איתי לקנות חזיות וחושבת על הזמנים שבהם החזיה היתה פריט לבוש חינני ולא פרוטזה הכרחית.
לא נתתי לייאוש לגבור וצעדתי בראש מורם אל הקופה עם כמה חזיות שנראו לי שילוב מבטיח בין משהו נערי למשהו אנטי-גרביטציה ובדרך בדקתי כל אישה וכל נערה שעברו לידי ושאלתי את עצמי אם הייתי יודעת מה קורה אחרי הנקה האם עדיין הייתי עושה את זה...ככל הנראה כן אבל עדיין ההלם מרחף ממעל.

פסח עבר וקטנצ'יק נכנס לגן .

לא היו דראמות, לא היו קולות בכי רמים ולא היו מחאות משמעותיות, כאילו שהוא רק חיכה לרגע שבו הוא יוכל לאחוז דלי וכף מפלסטיק ולטעום חול משובח. אז ביום הראשון היינו שם ביחד, ביום השני כבר עזבתי לשעה, אתמול לארבע שעות והיום, לא להאמין, יום שלם. אני אמורה לאסוף אותו בשעה ארבע. אני חייבת לומר שזה מעלה בי המון רגשות מעורבים הכוללים שמחה, חופש ולצידם געגוע וחור גדול בבטן. ייתכן שהתחושות האלה מועצמות בגלל שבוע לא קל שעבר עלי, אך ללא קשר למהות שלהם ולעוצמה שלהם, הרגשות האלה עומדים מולי גאים ומעלים בי רגשות אשמה.
אני יודעת שהוא מוכן. טוב לו שם ואתמול הוא אפילו זחל בפעם הראשונה (גחון) , אני גם יודעת שאני מוכנה, או יותר נכון – זה מה שחשבתי כשרשמתי אותו לגן לפני חודשיים, אבל זה עדיין לא קל.

לבכות כמו נסיכה

היום בבוקר קיבלתי ידיעה נוראית שבעקבותיה עוד ידיעה מצערת באינטרנט הפכה את עולמי.
כל גופי זעק מכאב ולא יכולתי לעצור את הבכי בזמן שהקטנצ'יק היה על י והגדולה על ידי.
היא ביקשה ממני לא לבכות. כנראה שזה הפחיד אותה לראות אותי מביעה רגשות בכזו עוצמה.
כשאמרתי לה שאני מאוד עצובה וזה בסדר לבכות כשעצובים, היא אמרה : בסדר, אבל אל תבכי כמו נסיכה."... למה היא התכוונה? אולי אמא יכולה להזיל דמעה אבל לא לבכות בקול רם? אולי זה פשוט מפחיד לראות את האדם הכי חזק נשבר?
החברה שאבדה לי היתה בחורה שחיה את החיים באומץ , בעוצמה ועם המון אהבה
וזו המורשת שאני בוחרת להשאיר אחריה – לחיות באומץ, בעוצמה, ובאהבה.
אוהבת אותך וכואבת את אובדנך

פסח, מצה ומרור

חג פסח זה חג משפחתי. דבר שהיה מאוד משמח כשהייתי ילדה סביב האפיקומן בפעם שסבתא שלי גילתה לי איפה הוא מסתתר וקיבלתי אופניים אדומים, ושיחקתי עם כל הבני דודים וניסיתי להשתכר מתירוש, ומאוד מתסכל במימי רווקותי כשהייתי ערה למתחים המשפחתיים, והייתי צריכה לענות על השאלות של מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה (שאלה שעד היום אני לא יודעת איך לענות עליה במשפט אחד) ומתי תתחתני...
השנה פסח היה שונה לגמרי והתחיל בהתקף חרדה של "אלוהים יקרה שלי, איך, איך יעברו שבועיים וחצי?" , המשיך בהקלה כשבן הזוג הודיע על שבוע חופש, והסתיים בקול תרועה עם שני ילדים משתעלים ושני מרשמים לבריקלין.
ובתוך כל התפקוד כצוות הווי ובידור, בישול ארוחות כשרות, בילוי "זמן משמעותי" עם כל אחד מהילדים, ונסיון להתחיל להרדים את הקטנצ'יק במיטה שלו, היו את כל הרוחניים עם השאלה "המקורית": מהי העבדות שלכם? מהי החירות שלכם? כאילו שכל העניין הזה לא תפס מספיק את הראש שלי עד היום, אז הראש עלה הילוך וזימזם לי כל הזמן: אז מה בעצם את רוצה לעשות כשתהיי גדולה? רגע, מותק... את כבר גדולה.. אז מה את בעצם עושה בחיים שלך? ... אמא? יופי! נפלא! ומה עוד? ומה החירות שלך? ומה העבדות שלך? את בכלל רוצה להשתחרר? ואם כן – אז עד כמה? ומי בכלל שואל אותך?
כלומר, נניח שהיה ערב שהחלטתי שאני מוצאת את הזמן להשתחרר, ולכתוב, וליצור, ולהיות.... עד כמה אני במקום אחר כשהדבר האחרון ששמעתי כשיצאתי מהבית היה: "אבל אמא.. אני רוצה אותך".. והדבר האחרון שראיתי זה את הקטננצ'ק אומר את זה במילים שלו שהיו למעשה גיבוב של יבבות ומבט מסכן...?
אז השחרור יגיע ביום ראשון כשהקטן ייכנס לגן, ואז אני אצטרך להתמודד עם השאלה הכי גדולה – מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה... כשאני גדולה?
וואלה... לא יודעת....

חג הפסח, חג החירות

חג החירות הגיע ועוד עשרה ימים בדיוק הקטנצ'יק נכנס לגן. כמה חיכיתי, כמה קיוויתי, כמה ביררתי והנה הרגע הגיע וקשה לי. אולי זה בגלל שסוף סוף בגיל 8 חודשים הוא התחיל לישון בצהריים, אולי בגלל שהוא ממלמל ממממ... כשאני עוברת לידו, אולי בגלל שהוא שמח כל כך לקראתי, ואולי בגלל שבחודשים האחרונים נעשיתי אמא במשרה כל כך מלאה שקשה לי לחשוב מי אני חוץ מזה. אני קמה בבוקר, מארגנת את הגדולה הנפלאה שלי לגן ומתחילה איתו את היום בטיול, מדברת איתו והוא עונה לי, מבשלת ארוחת צהריים לשלושתנו, מארגנת ומשחקת ו..כן, אני מאושרת. המימוש הנוסף של הזהות שלי מתרחש אם אני מחליטה לצאת להיפגש עם חברות בערב וגם אז אני חוזרת לסבב של יקיצות ליליות פעם לקטן ופעם לגדולה.

אני זוכרת ויודעת שאני אדם מלא ברעיונות, בעשייה, באהבה וביצירה, אבל בימים האחרונים רק המחשבה על למצוא את עצמי מחדש- שוב סקסית, רהוטה, "בלבוסטית", רק המחשבה על למצוא נושאי שיחה אחרים עם אנשים שהם עדיין לא הורים, מחלישה אותי וגורמת לי לרצות להתקפל בחזרה אל גינות המשחקים, ציורי הגירים והכנת הארוחות.

אז עכשיו הספירה לאחור החלה ועם כל יום שעובר אני אומרת לעצמי שיהיה לו ולי טוב כי הוא כל כך נהנה בחברת ילדים ואני הרי כל כך אוהבת את החופש שלי וכל כך מתגעגעת אליו.. לא? חג חירות שמח אמא..

אמא עם קוקו

כשהייתי בחודש התשיעי עברתי את שלב ה"קינון" שכלל ניקיון יסודי של הבית בסוג של היסטריה עם כמויות אדרנלין מטורפות שגרמו לי אפילו להגיע לתריסים של המרפסת שרעדו מהתרגשות כשהתקרבתי אליהם ולחשו אחד לשני: מה? כבר פסח? הייתי שבטוח שאנחנו בקיץ...
בכל מקרה לאחר שסיימתי עם התריסים, הארונות, וכלי החשמל הגיע התור שלי. מאחר ומאוד הטרידה אותי החשיפה הקרבה בחדר הלידה ערכתי היכרות אינטימית משהו עם כמויות עצומות של שעווה חמה, ומפאת הצניעות לא אפרט מעבר לכך...
השלב הבא היה ביקור במספרה עם צבע (שהאמנתי שכבר לא ימסטל עובר בחודש התשיעי), תספורת (באורך שיאפשר קוקו וימנע מכפות ידיים קטנות למשוך) ופן (אולי אני מרגישה כמו פרה, אבל תראו לי פרה עם פן..!?). הפן החזיק ארבעה ימים, אבל הטיפול המקיף והתספורת הוכיחו את עצמם, ואכן שבועיים לאחר מכן, כשעזבתי את בית היולדות עם חיוך אווילי על פני היה לי קוקו.
הקוקו ליווה אותי בימים הראשונים שבהם אפילו לא היה לי זמן להסתרק ונשאר חבר נאמן גם כשהחלה נשירת השיער ההיסטרית, אבל אז כל העניין קיבל תפנית ובמקום קוקו מסודר וצנוע, הוא הפך לזר של שערות מרוטות. אז מה? אני אמא! יש לי תינוק בן חודשיים והקוקו התאים נהדר לטרנינג והחולצות המוכתמות.
כל השכנוע העצמי הזה עבד עד הסיבוב הראשון לקניון בשעות היום, השעות שבהם בני אדם סבירים יוצאים ומסתובבים ולא רק אימהות מטורננגות. וכך מצאתי את עצמי עומדת מול בחורה יפיפייה שלמדה איתי באוניברסיטה – היא בג'ינס, גופייה ושיער גולש ומתבדר ברוח המזגן של הקניון ואני בסוג של מכנסיים עם סוג של גופייה ו.. כן, ניחשתם נכון.. סוג של קוקו שנראה כמו כרבולת של תרנגולת שברחה מהלול רגע לפני שתפסו בגרונה וכל נוצותיה עדיין עומדות מהפחד והמאמץ. באותו הרגע הרגשתי איך כל האורות מכוונים אלי, איך החלב מפלס דרכו דרך הפד והחזייה, איך השערות נושרות בעודי מדברת איתה ומנסה לחייך ולהיראות אם מסופקת ומאושרת, ואמרתי לעצמי שאיזה באסה שאני עם קוקו. התחושה הזו היתה כל כך חזקה, שגם היום, חצי שנה אחרי, אני לא מעזה לצאת מהבית במראה "קוקו קומפלט אלגנט". אולי עשר שנים קיימות ביני ובינה ואולי גם איזה 10 קילו לכיוון שלי אבל בפעם הבאה אין מצב שהיא רואה אותי עם קוקו.

השילוש הקדוש של דאגה, אהבה ואשמה

אם היה עלי להגדיר את תמצית האימהות הייתי אומרת שמדובר בדאגה. דאגה ואשמה. זה מתחיל אמנם בדברים הקטנים כמו לדאוג שהקטנה תיקח סוודר, שהם יאכלו בריא ושהיא תצחצח שיניים, אבל זה מפליג משם והלאה למצב שבו אני לא מסוגלת לכבות את מכשיר הטלפון הנייד שלי, גם לא בהצגות, גם לא כשאומרים שזה משפיע על הסאונד. המקסימום הוא לשים על "שקט" ולהציץ פעם בחצי שעה.
אם בעבר צחקתי על ההורים שלי שהתפלצו אם אחרתי מבלי להתקשר, היום אני מלאת הערכה והערצה עמוקה על כך שאפשרו לי בכלל לצאת מהבית, בעולם כל כך גדול שלא היו בו אפילו פלאפונים, אלא רק אסימונים שהיו קשורים לשרוכים, ולא היו מוניות (מה, אנחנו רוטשילד?) אלא רק אוטובוסים עם חבלים בתור פעמונים והיה עלינו לעמוד ליד הנהג (ולא לשבת חגורים) כדי לשאול לפחות 5 פעמים במהלך הנסיעה איפה לרדת.
כן, העולם השתנה, אבל בין הדברים שנותרו בו היה ונשאר החול. החול שמגיע הביתה בתוך הקיפול של המכנסיים, החול שממלא כמו דליים את הגרביים והנעליים, והחול, לא עלינו, שנכנס לעיניים.
לפני יומיים כשאספתי את הקטנה מהגן הגננת ציינה שנכנס לה משהו לעין. מהרגע שהמשפט הזה יצא אל אויר העולם החלה בתוכי מלחמה בין האמא הדואגת לאמא של ה"מה ההיסטריה? כולה חול". ולאחר שהקטנה החליטה שהיא רוצה ללכת אחר הצהריים לחברה ולא לראות רופא האמא ה"קולית" ניצחה. לפחות עד לשעה רבע לארבע שבה העין החלה להתנפח והקטנה הביעה דאגה כנה שאם העין תתנפח ותעצם עוד בסוף היא תישאר רק עם ריסים וגבה. אז כדי להיות רגועה נסענו לרופא, ואתם יכולים לתאר לעצמכם איך התמזגתי עם הקיר כשקיבלתי לידיי הרועדות מכתב הפנייה לחדר מיון. ועם כל הפחד והדאגה אני הפעם אמא ולא הילדה, אז אמרתי לעצמי (בלב, כדי שהיא לא תשמע) תתאפסי על עצמך, ואספתי את בעלי מהעבודה כדי שיהיה עם הקטן ונסעתי איתה למיון כדי שאמא תחזיק לה את היד, כי אין כמו אמא (בדרך כלל לפחות),
והכל היה נעים, והצוות היה נחמד.. ואז הגענו אל רופא העיניים. בחור נחמד, שבניחוש פרוע אני יכולה לומר שילדים זו לא ההתמחות שלו. בלי ברווזים על המכשיר המפחיד שנראה כמו רובוט שפתחו לו את הבטן והוא מציץ לך לנשמה, בלי ריפוד מפרווה ורודה על כיסא המתכת הקר, ובלי מדבקה מחייכת, מטבע שוקולד או תעודת הוקרה על אומץ וגבורה. ושם על הכיסא הזה הייתי צריכה לשכנע את הבת היפה והבוכה שלי שהופכים לה את העפעף לטובתה, והייתי צריכה לחבק אותה חזק חזק מאחורה ולתפוס לה את הראש כדי שהיא לא תזוז בזמן שמצמידים לה את העפעף עם מקל ולהפסיק לרעוד כדי לתת לה את האומץ.
וכל אותו הזמן רק לחשתי לה כמה אני אוהבת אותה וכמה היא אמיצה וכמה אני גאה בה, וכל אותו הזמן אמרתי לעצמי כמה שהייתי רוצה לקחת ממנה את הכאב הזה,
אבל את זה אמא לא יכולה לעשות. אז נשארתי עם דאגה ועם אשמה. ואני יודעת שאשמה הוא רגש לא הגיוני בסיפור הזה, וידעתי את זה גם בסניף הצמוד של טויס אר אס, וידעתי את זה גם כשיום אחרי היא נשארה איתי בבית למרות שכבר הרגישה טוב. אז אולי הפעם אפשר לקרוא לזה אהבה... חיבוק... אמא.

מאיגרה רמה לבירא עמיקתא

הקטנה היתה היום בבוקר תורנית של שבת בגן. זו היתה הזדמנות עבורי לעשות את זה כמו שצריך, כמו אמא אמיתית, אמא מהחלומות... אז אפיתי חלה מתוקה קלועה מחמש רצועות (!) ועוגת שוקולד שהקטנה קישטה בסוכריות והרגשתי נהדר. הרגשתי שהנה אני מממשת את האימהות בדרך הכי חמה ואוהבת – דרך הידיים והתנור.

כנראה שהתחושה הנפלאה הזו עלתה לי לראש ונרדמתי בשמירה, כי היום אחרי שהייתי מאוד סבלנית, נעימה, ומכילה, החלטתי לרכב על הגל ולגזור לקטנה את הקצוות השרופים. אז עשינו מקלחת שבה הקפדתי שלא יכנס סבון לעיניים, והתרתי את הקשרים עם המברשת המיוחדת כדי שלא יכאב והבאתי את המספריים. כן, כן, הלב שלכם מחסיר פעימה מהסיבות הנכונות: התחלתי משמאל ואז יישרתי מימין, ואז הלב שלי נפל לתחתונים כי הבנתי כמה גזרתי... ואז כבר היה מאוחר מדי – הייתי חייבת ליישר. השיער מגיע עכשיו עד לכתפיים, או שלפחות כך אני מקווה, מאחר ומדובר בתלתלים, ולכן התוצאה הסופית תהיה רק מחר.
למען הגילוי הנאות פניתי אל הקטנה ואמרתי: "מותק, זה יצא קצת יותר קצר ממה שהתכוונתי... זה יגיע בערך עד הכתפיים". וכמובן שגם הוספתי עד כמה שזה בריא לשיער וכמה שזה יהיה לו טוב, ויהיו פחות קשרים ואיזה חמוד, ובזמן שהיא חייכה אל עצמה במראה הלכתי לבן זוג ולחשתי את הווידוי הכואב. הבן זוג ראה ואישר שזה נראה נחמד, והילדה אמרה שזה יפה ואפילו ביקשה קוקו קטן וחמוד. אז למה אני מרגישה כאילו שתיתי בקבוק חומץ?
ועוד בקשה קטנה לסיום – כשתראו את הקטנה היפיופית שלי, תאמרו לה כמה שזה יפה...

חשוב לקרוא את האותיות הקטנות

חשוב לקרוא את האותיות הקטנות
ככה זה בכל חוזה, וגם בחיים. כשחותמים על חוזה עבודה בכל מקום קוראים את הגדרות התפקיד, השכר, החופשות וכמובן – גם את האותיות הקטנות שמצורפות לכל סעיף. אבל מי מאיתנו באמת קורא את תנאי השימוש באתרי האינטרנט ובחוזים האלה? אני אישית פשוט מסמנת "וי" ליד "קראתי את תנאי השימוש ואני מסכים להם. כך גם בחיים.
בחוזה שעליו חתמתי באימהות היו סעיפים רבים, בהם בישול, אהבה, פינוקים, ויתור על שעות שינה, והשכר המובטח היה אושר ואהבה. השכר משולם במלואו , אבל האותיות הקטנות הגדירו תפקיד נוסף, תפקיד של ניהול משק בית, עם ערימות של כביסה וכלים שאף פעם לא נגמרות. גם אם עכשיו סיימתי להדיח כלים, לסדר, לתלות, לכבס ולקפל, תוך דקות ספורות בלבד המצב חוזר לקדמותו עם ערימות על ערימות של כלים וכביסה, ואני לא חושבת שזה רק תלוי העובדה שאני כרגע בבית עם הקטן, זה מצב קיים גם עבור אימהות עובדות, רק שהן יוצאות מהבית ולא רואות את הבלאגן באופן תמידי בזוית של העין (או יותר נכון – בזוית של 360 מעלות מהעין).
אז אני אומרת לעצמי שזה לא חשוב, ושבית לא צריך להיראות כמו מוזיאון, ואיזה יופי שהמשפחה חיה בבית ומרגישה נוח לשחק ולהיות בתוכו עם כל הנלווה לכך, אבל זה רק עניין של זמן עד שאמעד על נעל שנזרקה באמצע הסלון, או על מגבת שנשארה רטובה ומגולגלת על רצפת האמבטיה, או אתקע עם הראש בארון שנשאר פתוח, ואז האמת הערומה עומדת מולי ואין עליה אפילו עלה של תאנה : אני לא מסוגלת לחיות בתוך הבלאגן הזה. ואז אני מרימה ומסדרת אחרי הקטן, הקטנה, והגדול, ואומרת לעצמי שאם אני אמשיך להרים אחריהם הם ימשיכו להשאיר את הדברים זרוקים, אבל אין סיכוי שאחכה עד שמונה בערב כדי להעיר על מגבת שנשארה, או נעל שנזרקה, או פיג'מה , או צבעים, או משחקי "מלחמת הכוכבים" של הגדול.
ואני רוצה לומר שנמאס לי. נמאס לי מתפקיד העוזרת/מבשלת/מנקה/מתחזקת, נמאס לי להעיר להם, נמאס לי לא להעיר להם, נמאס לי לחשוב על זה ות'כלס גם נמאס לי להתלונן על זה.

יום שישי את יודעת יש בעיר מסיבה

כן, אני יודעת. יש בעיר הרבה מסיבות, ואני אוהבת מסיבות, מאוד אוהבת מסיבות ובעיקר מסיבות פורים. בפורים אני יכולה להיות כל מה שאני רוצה: פייה, אינדיאנית, אחות, מכשפה.. ולשתות ולרקוד ולהשאיר את האימהות בבית עם בייביסיטר וטלפון במצב רוטט שנמצא צמוד אלי (רק למקרה הצורך), ושוב אני בת עשרים, רוקדת בטירוף, מרגישה צעירה ויפה. בת עשרים, במיני ומחשוף, אבל בלי השריטות והבדידות, כי אני אחזור הביתה למשפחה שלי, לילדים הנהדרים שלי ולבעל האוהב שלי.
ומחר יום שישי, וכן, יש בעיר מסיבה, הרבה מסיבות. בבוקר יש מסיבה בגן, ויש לי בת ים מהממת להלביש ולאפר בבוקר, ובלילה אני אמא. לא אמא אינדיאנית שסוחבת את התינוק במנשא למסיבה, לא מכשפה עם שמלה ארוכה שתכניס את הילד לתוך הכובע שישחק עם הארנב, לא פייה שתיקח איתה את פיטר פן לטיסת לילה. רק אמא. נטו. בייביסיטר זו אפשרות שנמצאת בהמתנה עד שהקטן יהיה קצת יותר גדול. וזה בסדר (אני חושבת...), החצאית והמחשוף יחכו בארון לשנה הבאה.

יוחזר לאלתר יום האם!

כשהייתי ילדה היו כמה דברים שהיו ברורים: אני אגדל, אני אתחתן בשמלה לבנה וצללית בצבע תכלת ואזכה ביום אחד של תהילה בכל שנה – יום האם!!
אכן גדלתי והתחתנתי, למרות שלא בצללית תכולה מאחר והאופנה השתנתה, אך אבוי! יום האם נלקח ממני ועבר ניתוח לשינוי מין. עכשיו הוא יום המשפחה. אין פרחים אמא, אין סיכה עשויה עדשים וחומוס מיובשים, אין מישהו שיעשה לי הפתעה ויסדר "לי" את הבית (שזה אגב דבר מדהים שגיליתי: מהרגע שיש לך משפחה אז עושים "לך" כלים, תולים "לך" כביסה...)
אז אני לגמרי מבינה את עניין השוויוניות ואני חושבת שבן זוגי הוא אבא מדהים שלוקח חלק פעיל לגמרי בגידול הילדים, וכשהוא חוזר מהעבודה בשבע בערב הוא בשבילי האביר שהגיע על הסוס הלבן, רק שבמקום לקחת אותי אל ארמונו שבין העננים, הוא לוקח את הילדים לאמבטיה ונותן לי כמה רגעי שקט. ואחרי יום שלם של להיות אמא/מנהלת משק בית הדקות האלה שומרות על שפיותי. ובכל זאת אני היא זו שעובדת במשרה מלאה בלהיות אמא וזו עבודה עם תנאים סוציאלים שלא תראו בתחום ההיטק, לאוו טק או כל טק שהוא: את ארוחת הצהרים אני מכינה לעצמי ולקטנים ולא מזמינה מהאינטרנט ב"תן ביס", הפסקת סיגריה תתאפשר רק אם שאר העובדים ב"משרד" הלכו לישון, הפסקת פיפי תלווה בדרך כלל בקולות בכי רמים, ולמרות שיש מקלחות במקום העבודה הזה, מקלחת שקטה הפכה להיות סוג של פנטזיה.
אז אני מבינה את השיויוניות כשאני מסדרת, אני מבינה את השיויוניות כשאני מקפלת כביסה, אני מבינה את השיויוניות כשאני מבשלת ומדיחה כלים, ואני מבקשת.. תחזירו לי את יום האם. אני רוצה את המלוכה עם הכתר, עם הפרחים, אם ה"אמא או אמא חבקיני חזק", אני רוצה יום בלי כלים, בלי כביסה, בלי בישולים. אני רוצה יום עם מקלחת (+חפיפה) מבלי שיפתחו לי את הדלת באמצע, אני רוצה הפתעה שסידרו "לי" את הבית. לא חשובה לי ההגדרה , רק התוצאה.
אז קדימה! אני לא יודעת מי מחליט על הדברים האלה, אז אם אתם מכירים מישהו עם השפעה, תסבירו לו. טוב?

א..א...אהבה

השבוע חל יום האהבה. יום שנוי במחלוקת בעיקר בין האנשים דלי התקציב. לדעתי הם אלה שהעלו לראשונה את תאוריית הקונספירציה – יום האהבה הומצא על ידי חברות לייצור שוקולדים וכרטיסי ברכה נוצצים וגדולים באופן מגוחך. גם בן הזוג היקר שלי שותף לאמונה בתאוריית הקונספירציה ולא מוכן לקחת חלק ב"שטיפת המוח הזו". האהוב שלי לא צריך יום מיוחד כדי לומר לי כמה הוא אוהב אותי, הוא לא צריך סיבה לקנות לי פרחים, או תכשיט. הוא יכול לעשות את זה בכל יום. נכון. אני מסכימה. אבל אם נסתכל רגע סטטיסטית, נוכל לראות שהגרף עולה רק בימי הולדת או בימי התמוטטות עצבים (שלי, לא שלו), והגרף בתקופת יום האהבה נראה כמו אחרי דום לב.
אני לא בין אדם חומרי, אבל היתה איזו בלונדינית שנהנתה יותר ממני (טוב.. אולי קצת יותר מדי), שאמרה שהיהלומים הם חבריה הטובים ביותר של הנערה. אה, כן, נכון, אני לא נערה – אני אישה בשלה, ודווקא משום כך אני ניזונה מחיזוקים. שלא תבינו לא נכון, אני מפרגנת לעצמי בגדול וחושבת שאני לא מכאיבה לעיניים, אבל בימים אלו של בשלות נשית היד שלי מושטת כשגבר פותח לפני את הדלת וזאת בגלל ההבנה שלא תמיד הוא יחזיק אותה עבורי, והתוצאה יכולה להיות הרת אסון. אז אני באמת לא מצפה לקבל יהלומים בעשור הקרוב, אבל באמת שהעניין פה הוא להרגיש נחשקת, להרגיש מחוזרת, להרגיש אישה...
אז ביום האהבה עשיתי את כל משימות ה"T" היומיות (שטפתי, קיפלתי, בישלתי...) ואז יצאתי לקפה עם בן זוג חתיך שהסעתי בעגלה, וקיבלתי שוקולד בצורת לב - עם הקפה שלקחת בכוס "טייק אווי". חג אהבה שמח אמא. אה, רגע, זה גם יום המשפחה?
אבל על זה אדבר כבר בפרסום הבא.

גברת??

השבוע המוכר בפיצוציה פנה אלי בכינוי המכובד "גברת". אני לא חושבת שהיה לו מושג למה הוא גרם. תוך רגע אחד הרגשתי איך הציצים שלי משנים את מיקומם ופונים דרומה אל כיוון הפופיק, איך הבטן שלי מתמרדת ויוצאת מכיוונים שונים של הג'ינס, איך קמטי ההבעה שלי מביטים בו נבוכים ואיך כל יישותי מסתכמת בשם התואר המביך - "גברת". זהו. אני גברת. מילא שעברתי את השלב של נערה, בחורה, עלמה, אבל גברת!?? האם דילגתי על שלב ה"אישה הבשלה"? האם אני מעדיפה להיות האישה הבשלה? ואם כן, אז מה מצפה ל י עכשיו? מה יקרה מעכשיו ועד הרגע שבו יציעו לעזור לי עם הסלים? נכון להיום מציעים לעזור לי עם העגלה. ואפרופו עגלה, אני אומרת לכם שעגלה מוסיפה כמו כלום 10 שנים. עם יד על הלב בלי עגלה ובלי ילדים שתלויים לי על הכתף או מושכים לי את המכנסיים אני נראית בת 30, אבל מה לעשות רוב הסיכויים הם שבפעם הבאה שתראו אותי אני אהיה עם עגלה, או ילד על הכתף, או ילדה שאוחזת לי ביד,או אפשרות ג' - כל התשובות נכונות, מה שאומר שהגיל הויזואלי שלי מטפס ל35 עד 40. ות'כלס עוד 5 שנים אני בת 40. ארבעים. לא עוד 8 שנים כמו סאלי, עוד 5 שנים. ואז מה? ומה עכשיו? ומה אם ה"פיצוציסט" ראה בי את אותה גברת? האם זה הופך אותי לאחת? האם עלי להותיר מאחורי כל חצאית שעולה מעל גובה הברך, להשליך כל חולצה עם מחשוף? לבלות רק במסעדות, בתיאטראות ובתי קולנוע?
הפחד הגדול שלי הוא שבפעם הבאה שאני אצא לפאב יבקשו ממני תעודת זהות, יעיפו מבט אחד ויכריזו: "סליחה גברת, הכניסה לכאן עד גיל 30. תנסי את המועדון ליד, יש שם ערב שירי ארץ ישראל היפה עם עינת שרוף".

גשם בעיתו

יש כל מיני סוגים של גשם: יש את הגשם הדק והרך שנוסך תחושת שלווה, יש גשם בוצי ששובר שרב ויש גשם זלעפות.
כשאת אמא יש רק סוג אחד של גשם: גשם של אי אפשר לצאת מהבית, אלוהים אדירים מה אני אעשה איתו כל היום בבית ואיך נאסוף את הגדולה מהגן?! והחורף הזה הוא חורף מבורף שבא אלינו אחרי שנות בצורת ותפילות, לכן אסור להתלונן, ואם אני מסננת בין שפתיי משהו בסגנון "אוף, שוב גשם", מיד מבטים מלוכסנים מופנים לעברי.
חופש הביטוי לא תופס בכל מה שקשור בגשם. אם חבורת רבנים עלתה על טיסת אל-על רק כדי להתפלל לעננים קרוב קרוב באזניים, אם דני רופ סוף סוף יכול לבקש העלאה במשכורת, אם עובדי רשות המים יכולים השנה לשבות לראשונה מזה שנים ולהגיע לסיקור בחדשות, מי אני שאשבור אותם? מי אני שאומר שנמאס לי? אז אני מנסה לזרום עם העם ולמצוא איזו פשרה, כמו למשל, שהגשם יירד בלילה ולא ביום, ואם ביום אז לא בין אחת לשתיים כי זו השעה שאני צריכה לאסוף את הגדולה מהגן. אבל עכשיו לפניכם אני אומרת עם עיניים מושפלות מבושה - די! מספיק! ומי ששופט אותי לא ניסה מימיו להעביר ארבעה ימים רצופים עם תינוק בין 7 חודשים בבית, בלי טיול למכולת, בלי הרפקתאה בפארק, בלי לפגוש אימהות אחרות שדוחפות עגלות, בלי קפיצות ספונטניות לעיר ובלי קפה הפוך שנשתה לאט לאט... אז אתם בטח שואלים למה דווקא אחרי יום שמש (חלקית) היא נזכרה בזה. היום אני הבנתי איזו משמעות יש לתחזית מזג האוויר בחיי. זה לא חשוב באיזו תכנית אצפה, גם אם זו תהיה התכנית האחרונה של אופרה (כן, אני רואה אופרה), אני אעביר לסוף החדשות ואחר כך אני אבדוק גם באינטרנט, ואם הצלחתי לבדוק בשתי תחנות בטלויזיה אז בכלל שיחקתי אותה. לקראת השעה של התחזית כל השרירים שלי דרוכים וכל ליבי תפילה זכה, טהורה ואמיתית - אני רוצה לצאת מחר לטייל. אני רוצה שתהיה לי סיבה לצאת מהפיג'מה, להתאפר ולהסתרק, אני רוצה להרגיש את השמש מחממת ולהרגיש מגניבה עם משקפי שמש גדולים. אני רוצה להלביש אותו מפחות מ5 שכבות, ככה שהידיים שלו לא ישארו תלויות באויר, אני רוצה לתת לו את הפרי בפארק כך שרק חלק הוא יירק עלי, ואת כל השאר על הצמחים, אני רוצה את האפשרות לשלוף את הקלף המנצח בכל התפרצות בכי (לא רק שלו, גם שלי...) ולומר : "יוצאים לטייל!"

אח, איזה לילה, לילה לילה לילה לה

בין הילדים שלי יש הפרש של חמש וחצי שנים. הסיבה העיקרית להפרש המשמעותי הזה היא שבשנתיים הראשונות הבת שלי לא ישנה בלילות. עניין הלילות הוא נושא כאוב במיוחד, מאחר וגם בתור רווקה צעירה ומלאת אנרגיות נרדמתי בעשר בלילה (ערב בשביל חלק מכם) וישנתי עד שמונה בבוקר. אני טיפוס של בוקר. אני קמה, מחייכת ומלאת אנרגיות ומתחילה את היום שלי בניגון ובשיר. אני עדיין טיפוס של בוקר, אך השיר התחלף בקיטור ובפיהוקים מאחר והלילות המתוקים שלי נלקחו ממני.
הבן המתוק שלי, אהוב נפשי, יקירי החכם והמוכשר הפסיק לפני כחודש וחצי לישון בלילות. הוא מתעורר בין ארבע לשש פעמים בלילה ואני ובן זוגי מותשים. מדובר בתשישות פיזית, נפשית ומוראלית. אני אומרת לעצמי שזה כאבי שיניים בזמן שאני מורידה מעלי את שמיכת הפוך ומגלגלת את עצמי מהמיטה (זו הדרך היחידה לזוז שאני מצליחה לקום), ואחר כך אני אומרת שלוקח לו הרבה זמן להתאושש מהחיסון האחרון (הטענה הזו החזיקה, תאמינו או לא, שבועיים ימים..), ואני מנסה לדחות את עניין ה"חינוך לשינה". עם הגדולה ניסינו את כל השיטות, עם הקטן עוד לא ניסינו כלום. עד הערב.
הערב החלטתי שאני רוצה את הערבים והלילות שלי בחזרה. אני רוצה לשבת עם בן זוגי ולדבר איתו מבלי ששנינו "ננקר" על הספה, אני רוצה זמן של גדולים, אני רוצה להזמין סוף סוף את הסרט השבועי שמקבלים חינם מהכבלים מבלי להירדם בחמש הדקות הראשונות. אז הערב ידעתי שאני עושה מעשה.
כבר בשעות אחר הצהריים הרגשתי איך השרירים מתכווצים והראש נערך להתמודדות הגדולה, והתחלתי להריץ אסטרטגיות שונות מחמישה ספרי פסיכולוגיה שונים. בסוף, כמו כל מתכון טוב, שילבתי בין שלוש תאוריות: הקטן אכל, שתה חלב ורק אחר כך נכנס לאמבטיה, ואז ממוטט מעייפות בשעה שמונה בערב הוא נכנס למיטה. הוא במיטה, אני בכיסא לידו, ידי האחת מונחת על החזה שלו, ידי השניה אוחזת בספר (איזה תרבותית אני, נכון?) והפה שלי מפיק לסירוגין צלילי "ש..ש.." ו"פרפר פרפר" כמחווה מרגיעה למשורר הלאומי ולא לבנאי. המתוק נרדם בתשע. עדיין אין לי אסטרטגיה ליקיצות הליליות, מקווה לטוב..

אמא בטרנינג

אני לא יודעת מתי זה בדיוק קרה - הרגע שבו מצאתי את עצמי בטרנינג וחולצה שקיבלתי בירושה מבעלי בשעה אחת עשרה בבוקר. כנראה שזה נכנס בתוך סדרי העדיפויות החדשים. הרי מה חשוב יותר לאמא: לסדר את הבית? להכין ארוחת צהרים? לקפל כביסה? לשעשע את הפעוט? או.. להתלבש? מה גם שקהל הצופים שלי מסתכם בימים גשומים בתינוק בן 7 חודשים, שעדיין לא פיתח כל חוש לאופנה. ונניח לרגע שג'ינס וחולצה היו מקבלים שדרוג ומטפסים לראש סדר העדיפויות שלי, זה היה רק עניין של זמן עד שהם היו פוגשים מקרוב בבננה, נזלת, או חלב.
עכשיו מילא הטרנינג והחולצה המזעזעת שסופחה אליו, יכולתי להתגאות בהספק שלי הבוקר שכלל רשימה ארוכה של מטלות בבית ולהינות מזה, אבל לתוך המשוואה הזו נכנס בן זוג אוהב שהחליט לשתות קפה עם חברים בבוקר ולא להציע לי להצטרף. ברור.. חברתה של אמא מטורננגת ועמלה תשנה את נושאי השיחה מעל דה ועל אה לעל בה בה גה גה. אבל עדיין אולי הייתי עושה את המאמץ, אולי הייתי לובשת ג'ינס, אולי הייתי מחליטה שערימת הכביסה תחכה לערב, אולי הייתי מחליטה שהילדה תאכל היום טבעול, אולי הייתי מחליטה שחדר האמבטיה ישרוד עוד יום ללא אקונומיקה.. אבל אותי לא שאלו. אז להיום אני אמא בטרנינג ורשימת מטלות עם "וי" לידן, וטעם של סוכרזית בפה, למרות שלא שתיתי קפה.

עד דלא ידע

פורים. החג האהוב ביותר על ילדי הגן והחג השני האהוב על תלמידי בית הספר (הראשון ברשימתם הוא כמובן פסח בגלל החופש הכמעט גדול).הדבר הראשון שלומדים על פורים הוא שיש ליצנים ותחפושות ועם האינפרמציה הזו נשארים עד כיתה ג לדעתי, ואז לומדים על מצוות "עד דלא ידע". מצווה שבתור ילדה קישרתי אותה להתחפשות ובתור רווקה הוללת לאלכוהול. הרבה אלכוהול. המון אלכוהול. היום חוויתי את המשפט הזה בהקשר שונה.בתור אם מסורה העמסתי היום את בני הקטן והפניתי גלגליי לנחלת בנימין במטרה למצוא בדים לתחפושת בת הים לבת הגדולה. הרגשתי שאני האמא הכי טובה בעולם ואפילו החמאתי לעצמי באוטו תוך כדי נהיגה: "כל הכבוד.. איזו מקוריות... איזו השקעה.. איזו אמא".גם הפן החסכוני והצנוע היה לנגד עיני - למה לקנות תחפושת ב200 ש"ח אם אפשר לתפור משהו ייחודי ומרגש? מה גם שאמא שלי תתפור, כך שבת הים שלי לא תראה כמו ליצן.
פרקתי את הבן ונכנסתי לרחוב הבדים הקסום על כל הבטחותיו. מכל פינה נצנצו אלי בדים נוצצים, מבריקים, נמתחים, זהובים וכסופים. מכל פינה וגם ממה שביניהן. אז שאלתי את עצמי - מה עכשיו? באיזו חנות לקנות? האם לקנות את הבד הירוק המנצנץ או הבד הירוק עם הקישוטים הכסופים? מה בעצם אריאל בת הים לבשה? לא יהיה לה קר עם זה?
נכנסתי לאטרף כשמאחורי נטשתי כל מחשבה על צניעות וחיסכון ודהרתי מחנות לחנות כדי למצוא את המנצנץ יותר, הפורימי יותר, היפה יותר (שלא יהיה עוד אחד כזה בכל הגן), וברגע מסויים עדתי באמצע "הנחלה" בידי 3 בדים ירוקים, 2 בדים כחולים, 2 קישוטי כסף ושרשרת פנינים כחולה ומנצנצת ולא ידעתי לאן אפנה ומה עכשיו, אז מה היא לבשה? חזייה? באמת? חזייה? ומכל כיוון קראו אלי הבדים הנוצצים: "סגול עוד לא קנית.. זהב עוד לא קנית... קני אותי.. אני בזול... אני כחול..." עד דלא ידעה נפשי לאיזה כיוון ולמה אני שם.
הגעתי הבית והצגתי מרכולתי בפני הילדה שבכתה. מסתבר שהחזייה צריכה להיות סגולה. ולא, סגול לא קניתי, ורק המחשבה על לחזור לשם בשביל פיסת בד סגולה ומנצנצת, מכניסה אותי למצוקה. ואני אומרת לכם - הקטן יתחפש לפיל, כי תחפושת של פיל יש לי בבית!

סוד הגן הנעלם

חמש שנים עברו על דן עברו בריקודים...
על הבן שלי עברו רק 7 חודשים, בריורים, חיוכים והתהפכויות, אבל אין בכוונתי לחכות 5 שנים עד שאשים אותו במסגרת. המחשבה על חזרה לשגרה קוסמת לי יותר מחופשה בתאילנד, ואחרי המון רגשות אשם ושיחות נפש עם עצמי הבנתי שאני לא אהיה אחת מאותן האימהות שמבלות שנתיים בבית וחיוך מרוח על פניהן. אולי זה אומר שאני לא אמא מספיק טובה, אבל זה אומר שאני אחייך אליהם יותר בשעות שבהן אהיה איתם.
עכשיו נשאלת השאלה הגדולה: משפחתון או גן? האם אני מעדיפה שהוא יהיה עם עןד 3 ילדים מנוזלים או עשרה. ואל תאמרו לי שבמשפחתון טוב הם לא מנוזלים. אני הבחנתי בעובדה לגבי העניין הזה. עובדה שהכונה גם לגבי גנים וגם לגבי משפחתונים: אם את מודיעה מראש שאת מגיעה - הם לא מנוזלים. אם את מגיעה בהפתעה - הם מנוזלים. לא שנזלת זה כל כך רע, זו פשוט פרזנטציה לא מחמיאה.
אז במשפחתון הוא יהיה בבית עם עוד 3 ילדים בלבד, אבל עם מטפלת אחת. ואני לא יכולה להפסיק לעסוק בשאלה: ואם יהיה לה קקי? מה קורה עם 4 ילדים אם המטפלת צריכה לשירותים ולא לפיפי קצר?
בגן הוא יהיה עם יותר ילדים, אבל לפחות 2 מטפלות, כך שהיחס בין הילדים למטפלת נשאר, אבל יש לה אפשרות לא להתאפק עד ארבע אחה"צ.
מבחינת מחיר יש הפרש של כ 400 ש"ח. לא ממש משמעותי...
מבחינת הוירוסים - לדעתי יש בכל מקום...
אז מה המסקנה? כל מקרה לגופו. בשבוע שעבר ראיתי משפחתון אחד וגן אחד. שניהם לא נראו לי, למרות שמפלס הנזלת לא היה משמעותי.
היום אני הולכת לבדוק עוד גן. תאחלו לי בהצלה.. סליחה... בהצלחה

פעם קראו לי בשם

כן, פעם קראו לי בשם שלי. שם שנתנו לי אמי ואבי באהבה כה רבה כשנולדתי.
היו לי גם כינויי חיבה וכינויי גנאי, אבל בעיקר קראו לי בשמי.
אומרים שאדם יגיב הכי מהר למשמע שמו. מה שאומר שאם יצעקו "שריפה" נגיב נניח תוך 3 שניות,
אבל אם יצעקו "מיקה" נגיב תוך שניה. מי שאמר את זה לא היה אמא.
כשאת אמא את מגיבה קודם כל לשם של הילדים שלך, אחר כם לשם שניתן לך: "אמא של..."
ורק אז לשם שלך.
אז מי אני? אמא של...? או קודם כל אני?