יום שישי את יודעת יש בעיר מסיבה

כן, אני יודעת. יש בעיר הרבה מסיבות, ואני אוהבת מסיבות, מאוד אוהבת מסיבות ובעיקר מסיבות פורים. בפורים אני יכולה להיות כל מה שאני רוצה: פייה, אינדיאנית, אחות, מכשפה.. ולשתות ולרקוד ולהשאיר את האימהות בבית עם בייביסיטר וטלפון במצב רוטט שנמצא צמוד אלי (רק למקרה הצורך), ושוב אני בת עשרים, רוקדת בטירוף, מרגישה צעירה ויפה. בת עשרים, במיני ומחשוף, אבל בלי השריטות והבדידות, כי אני אחזור הביתה למשפחה שלי, לילדים הנהדרים שלי ולבעל האוהב שלי.
ומחר יום שישי, וכן, יש בעיר מסיבה, הרבה מסיבות. בבוקר יש מסיבה בגן, ויש לי בת ים מהממת להלביש ולאפר בבוקר, ובלילה אני אמא. לא אמא אינדיאנית שסוחבת את התינוק במנשא למסיבה, לא מכשפה עם שמלה ארוכה שתכניס את הילד לתוך הכובע שישחק עם הארנב, לא פייה שתיקח איתה את פיטר פן לטיסת לילה. רק אמא. נטו. בייביסיטר זו אפשרות שנמצאת בהמתנה עד שהקטן יהיה קצת יותר גדול. וזה בסדר (אני חושבת...), החצאית והמחשוף יחכו בארון לשנה הבאה.

יוחזר לאלתר יום האם!

כשהייתי ילדה היו כמה דברים שהיו ברורים: אני אגדל, אני אתחתן בשמלה לבנה וצללית בצבע תכלת ואזכה ביום אחד של תהילה בכל שנה – יום האם!!
אכן גדלתי והתחתנתי, למרות שלא בצללית תכולה מאחר והאופנה השתנתה, אך אבוי! יום האם נלקח ממני ועבר ניתוח לשינוי מין. עכשיו הוא יום המשפחה. אין פרחים אמא, אין סיכה עשויה עדשים וחומוס מיובשים, אין מישהו שיעשה לי הפתעה ויסדר "לי" את הבית (שזה אגב דבר מדהים שגיליתי: מהרגע שיש לך משפחה אז עושים "לך" כלים, תולים "לך" כביסה...)
אז אני לגמרי מבינה את עניין השוויוניות ואני חושבת שבן זוגי הוא אבא מדהים שלוקח חלק פעיל לגמרי בגידול הילדים, וכשהוא חוזר מהעבודה בשבע בערב הוא בשבילי האביר שהגיע על הסוס הלבן, רק שבמקום לקחת אותי אל ארמונו שבין העננים, הוא לוקח את הילדים לאמבטיה ונותן לי כמה רגעי שקט. ואחרי יום שלם של להיות אמא/מנהלת משק בית הדקות האלה שומרות על שפיותי. ובכל זאת אני היא זו שעובדת במשרה מלאה בלהיות אמא וזו עבודה עם תנאים סוציאלים שלא תראו בתחום ההיטק, לאוו טק או כל טק שהוא: את ארוחת הצהרים אני מכינה לעצמי ולקטנים ולא מזמינה מהאינטרנט ב"תן ביס", הפסקת סיגריה תתאפשר רק אם שאר העובדים ב"משרד" הלכו לישון, הפסקת פיפי תלווה בדרך כלל בקולות בכי רמים, ולמרות שיש מקלחות במקום העבודה הזה, מקלחת שקטה הפכה להיות סוג של פנטזיה.
אז אני מבינה את השיויוניות כשאני מסדרת, אני מבינה את השיויוניות כשאני מקפלת כביסה, אני מבינה את השיויוניות כשאני מבשלת ומדיחה כלים, ואני מבקשת.. תחזירו לי את יום האם. אני רוצה את המלוכה עם הכתר, עם הפרחים, אם ה"אמא או אמא חבקיני חזק", אני רוצה יום בלי כלים, בלי כביסה, בלי בישולים. אני רוצה יום עם מקלחת (+חפיפה) מבלי שיפתחו לי את הדלת באמצע, אני רוצה הפתעה שסידרו "לי" את הבית. לא חשובה לי ההגדרה , רק התוצאה.
אז קדימה! אני לא יודעת מי מחליט על הדברים האלה, אז אם אתם מכירים מישהו עם השפעה, תסבירו לו. טוב?

א..א...אהבה

השבוע חל יום האהבה. יום שנוי במחלוקת בעיקר בין האנשים דלי התקציב. לדעתי הם אלה שהעלו לראשונה את תאוריית הקונספירציה – יום האהבה הומצא על ידי חברות לייצור שוקולדים וכרטיסי ברכה נוצצים וגדולים באופן מגוחך. גם בן הזוג היקר שלי שותף לאמונה בתאוריית הקונספירציה ולא מוכן לקחת חלק ב"שטיפת המוח הזו". האהוב שלי לא צריך יום מיוחד כדי לומר לי כמה הוא אוהב אותי, הוא לא צריך סיבה לקנות לי פרחים, או תכשיט. הוא יכול לעשות את זה בכל יום. נכון. אני מסכימה. אבל אם נסתכל רגע סטטיסטית, נוכל לראות שהגרף עולה רק בימי הולדת או בימי התמוטטות עצבים (שלי, לא שלו), והגרף בתקופת יום האהבה נראה כמו אחרי דום לב.
אני לא בין אדם חומרי, אבל היתה איזו בלונדינית שנהנתה יותר ממני (טוב.. אולי קצת יותר מדי), שאמרה שהיהלומים הם חבריה הטובים ביותר של הנערה. אה, כן, נכון, אני לא נערה – אני אישה בשלה, ודווקא משום כך אני ניזונה מחיזוקים. שלא תבינו לא נכון, אני מפרגנת לעצמי בגדול וחושבת שאני לא מכאיבה לעיניים, אבל בימים אלו של בשלות נשית היד שלי מושטת כשגבר פותח לפני את הדלת וזאת בגלל ההבנה שלא תמיד הוא יחזיק אותה עבורי, והתוצאה יכולה להיות הרת אסון. אז אני באמת לא מצפה לקבל יהלומים בעשור הקרוב, אבל באמת שהעניין פה הוא להרגיש נחשקת, להרגיש מחוזרת, להרגיש אישה...
אז ביום האהבה עשיתי את כל משימות ה"T" היומיות (שטפתי, קיפלתי, בישלתי...) ואז יצאתי לקפה עם בן זוג חתיך שהסעתי בעגלה, וקיבלתי שוקולד בצורת לב - עם הקפה שלקחת בכוס "טייק אווי". חג אהבה שמח אמא. אה, רגע, זה גם יום המשפחה?
אבל על זה אדבר כבר בפרסום הבא.

גברת??

השבוע המוכר בפיצוציה פנה אלי בכינוי המכובד "גברת". אני לא חושבת שהיה לו מושג למה הוא גרם. תוך רגע אחד הרגשתי איך הציצים שלי משנים את מיקומם ופונים דרומה אל כיוון הפופיק, איך הבטן שלי מתמרדת ויוצאת מכיוונים שונים של הג'ינס, איך קמטי ההבעה שלי מביטים בו נבוכים ואיך כל יישותי מסתכמת בשם התואר המביך - "גברת". זהו. אני גברת. מילא שעברתי את השלב של נערה, בחורה, עלמה, אבל גברת!?? האם דילגתי על שלב ה"אישה הבשלה"? האם אני מעדיפה להיות האישה הבשלה? ואם כן, אז מה מצפה ל י עכשיו? מה יקרה מעכשיו ועד הרגע שבו יציעו לעזור לי עם הסלים? נכון להיום מציעים לעזור לי עם העגלה. ואפרופו עגלה, אני אומרת לכם שעגלה מוסיפה כמו כלום 10 שנים. עם יד על הלב בלי עגלה ובלי ילדים שתלויים לי על הכתף או מושכים לי את המכנסיים אני נראית בת 30, אבל מה לעשות רוב הסיכויים הם שבפעם הבאה שתראו אותי אני אהיה עם עגלה, או ילד על הכתף, או ילדה שאוחזת לי ביד,או אפשרות ג' - כל התשובות נכונות, מה שאומר שהגיל הויזואלי שלי מטפס ל35 עד 40. ות'כלס עוד 5 שנים אני בת 40. ארבעים. לא עוד 8 שנים כמו סאלי, עוד 5 שנים. ואז מה? ומה עכשיו? ומה אם ה"פיצוציסט" ראה בי את אותה גברת? האם זה הופך אותי לאחת? האם עלי להותיר מאחורי כל חצאית שעולה מעל גובה הברך, להשליך כל חולצה עם מחשוף? לבלות רק במסעדות, בתיאטראות ובתי קולנוע?
הפחד הגדול שלי הוא שבפעם הבאה שאני אצא לפאב יבקשו ממני תעודת זהות, יעיפו מבט אחד ויכריזו: "סליחה גברת, הכניסה לכאן עד גיל 30. תנסי את המועדון ליד, יש שם ערב שירי ארץ ישראל היפה עם עינת שרוף".

גשם בעיתו

יש כל מיני סוגים של גשם: יש את הגשם הדק והרך שנוסך תחושת שלווה, יש גשם בוצי ששובר שרב ויש גשם זלעפות.
כשאת אמא יש רק סוג אחד של גשם: גשם של אי אפשר לצאת מהבית, אלוהים אדירים מה אני אעשה איתו כל היום בבית ואיך נאסוף את הגדולה מהגן?! והחורף הזה הוא חורף מבורף שבא אלינו אחרי שנות בצורת ותפילות, לכן אסור להתלונן, ואם אני מסננת בין שפתיי משהו בסגנון "אוף, שוב גשם", מיד מבטים מלוכסנים מופנים לעברי.
חופש הביטוי לא תופס בכל מה שקשור בגשם. אם חבורת רבנים עלתה על טיסת אל-על רק כדי להתפלל לעננים קרוב קרוב באזניים, אם דני רופ סוף סוף יכול לבקש העלאה במשכורת, אם עובדי רשות המים יכולים השנה לשבות לראשונה מזה שנים ולהגיע לסיקור בחדשות, מי אני שאשבור אותם? מי אני שאומר שנמאס לי? אז אני מנסה לזרום עם העם ולמצוא איזו פשרה, כמו למשל, שהגשם יירד בלילה ולא ביום, ואם ביום אז לא בין אחת לשתיים כי זו השעה שאני צריכה לאסוף את הגדולה מהגן. אבל עכשיו לפניכם אני אומרת עם עיניים מושפלות מבושה - די! מספיק! ומי ששופט אותי לא ניסה מימיו להעביר ארבעה ימים רצופים עם תינוק בין 7 חודשים בבית, בלי טיול למכולת, בלי הרפקתאה בפארק, בלי לפגוש אימהות אחרות שדוחפות עגלות, בלי קפיצות ספונטניות לעיר ובלי קפה הפוך שנשתה לאט לאט... אז אתם בטח שואלים למה דווקא אחרי יום שמש (חלקית) היא נזכרה בזה. היום אני הבנתי איזו משמעות יש לתחזית מזג האוויר בחיי. זה לא חשוב באיזו תכנית אצפה, גם אם זו תהיה התכנית האחרונה של אופרה (כן, אני רואה אופרה), אני אעביר לסוף החדשות ואחר כך אני אבדוק גם באינטרנט, ואם הצלחתי לבדוק בשתי תחנות בטלויזיה אז בכלל שיחקתי אותה. לקראת השעה של התחזית כל השרירים שלי דרוכים וכל ליבי תפילה זכה, טהורה ואמיתית - אני רוצה לצאת מחר לטייל. אני רוצה שתהיה לי סיבה לצאת מהפיג'מה, להתאפר ולהסתרק, אני רוצה להרגיש את השמש מחממת ולהרגיש מגניבה עם משקפי שמש גדולים. אני רוצה להלביש אותו מפחות מ5 שכבות, ככה שהידיים שלו לא ישארו תלויות באויר, אני רוצה לתת לו את הפרי בפארק כך שרק חלק הוא יירק עלי, ואת כל השאר על הצמחים, אני רוצה את האפשרות לשלוף את הקלף המנצח בכל התפרצות בכי (לא רק שלו, גם שלי...) ולומר : "יוצאים לטייל!"

אח, איזה לילה, לילה לילה לילה לה

בין הילדים שלי יש הפרש של חמש וחצי שנים. הסיבה העיקרית להפרש המשמעותי הזה היא שבשנתיים הראשונות הבת שלי לא ישנה בלילות. עניין הלילות הוא נושא כאוב במיוחד, מאחר וגם בתור רווקה צעירה ומלאת אנרגיות נרדמתי בעשר בלילה (ערב בשביל חלק מכם) וישנתי עד שמונה בבוקר. אני טיפוס של בוקר. אני קמה, מחייכת ומלאת אנרגיות ומתחילה את היום שלי בניגון ובשיר. אני עדיין טיפוס של בוקר, אך השיר התחלף בקיטור ובפיהוקים מאחר והלילות המתוקים שלי נלקחו ממני.
הבן המתוק שלי, אהוב נפשי, יקירי החכם והמוכשר הפסיק לפני כחודש וחצי לישון בלילות. הוא מתעורר בין ארבע לשש פעמים בלילה ואני ובן זוגי מותשים. מדובר בתשישות פיזית, נפשית ומוראלית. אני אומרת לעצמי שזה כאבי שיניים בזמן שאני מורידה מעלי את שמיכת הפוך ומגלגלת את עצמי מהמיטה (זו הדרך היחידה לזוז שאני מצליחה לקום), ואחר כך אני אומרת שלוקח לו הרבה זמן להתאושש מהחיסון האחרון (הטענה הזו החזיקה, תאמינו או לא, שבועיים ימים..), ואני מנסה לדחות את עניין ה"חינוך לשינה". עם הגדולה ניסינו את כל השיטות, עם הקטן עוד לא ניסינו כלום. עד הערב.
הערב החלטתי שאני רוצה את הערבים והלילות שלי בחזרה. אני רוצה לשבת עם בן זוגי ולדבר איתו מבלי ששנינו "ננקר" על הספה, אני רוצה זמן של גדולים, אני רוצה להזמין סוף סוף את הסרט השבועי שמקבלים חינם מהכבלים מבלי להירדם בחמש הדקות הראשונות. אז הערב ידעתי שאני עושה מעשה.
כבר בשעות אחר הצהריים הרגשתי איך השרירים מתכווצים והראש נערך להתמודדות הגדולה, והתחלתי להריץ אסטרטגיות שונות מחמישה ספרי פסיכולוגיה שונים. בסוף, כמו כל מתכון טוב, שילבתי בין שלוש תאוריות: הקטן אכל, שתה חלב ורק אחר כך נכנס לאמבטיה, ואז ממוטט מעייפות בשעה שמונה בערב הוא נכנס למיטה. הוא במיטה, אני בכיסא לידו, ידי האחת מונחת על החזה שלו, ידי השניה אוחזת בספר (איזה תרבותית אני, נכון?) והפה שלי מפיק לסירוגין צלילי "ש..ש.." ו"פרפר פרפר" כמחווה מרגיעה למשורר הלאומי ולא לבנאי. המתוק נרדם בתשע. עדיין אין לי אסטרטגיה ליקיצות הליליות, מקווה לטוב..

אמא בטרנינג

אני לא יודעת מתי זה בדיוק קרה - הרגע שבו מצאתי את עצמי בטרנינג וחולצה שקיבלתי בירושה מבעלי בשעה אחת עשרה בבוקר. כנראה שזה נכנס בתוך סדרי העדיפויות החדשים. הרי מה חשוב יותר לאמא: לסדר את הבית? להכין ארוחת צהרים? לקפל כביסה? לשעשע את הפעוט? או.. להתלבש? מה גם שקהל הצופים שלי מסתכם בימים גשומים בתינוק בן 7 חודשים, שעדיין לא פיתח כל חוש לאופנה. ונניח לרגע שג'ינס וחולצה היו מקבלים שדרוג ומטפסים לראש סדר העדיפויות שלי, זה היה רק עניין של זמן עד שהם היו פוגשים מקרוב בבננה, נזלת, או חלב.
עכשיו מילא הטרנינג והחולצה המזעזעת שסופחה אליו, יכולתי להתגאות בהספק שלי הבוקר שכלל רשימה ארוכה של מטלות בבית ולהינות מזה, אבל לתוך המשוואה הזו נכנס בן זוג אוהב שהחליט לשתות קפה עם חברים בבוקר ולא להציע לי להצטרף. ברור.. חברתה של אמא מטורננגת ועמלה תשנה את נושאי השיחה מעל דה ועל אה לעל בה בה גה גה. אבל עדיין אולי הייתי עושה את המאמץ, אולי הייתי לובשת ג'ינס, אולי הייתי מחליטה שערימת הכביסה תחכה לערב, אולי הייתי מחליטה שהילדה תאכל היום טבעול, אולי הייתי מחליטה שחדר האמבטיה ישרוד עוד יום ללא אקונומיקה.. אבל אותי לא שאלו. אז להיום אני אמא בטרנינג ורשימת מטלות עם "וי" לידן, וטעם של סוכרזית בפה, למרות שלא שתיתי קפה.

עד דלא ידע

פורים. החג האהוב ביותר על ילדי הגן והחג השני האהוב על תלמידי בית הספר (הראשון ברשימתם הוא כמובן פסח בגלל החופש הכמעט גדול).הדבר הראשון שלומדים על פורים הוא שיש ליצנים ותחפושות ועם האינפרמציה הזו נשארים עד כיתה ג לדעתי, ואז לומדים על מצוות "עד דלא ידע". מצווה שבתור ילדה קישרתי אותה להתחפשות ובתור רווקה הוללת לאלכוהול. הרבה אלכוהול. המון אלכוהול. היום חוויתי את המשפט הזה בהקשר שונה.בתור אם מסורה העמסתי היום את בני הקטן והפניתי גלגליי לנחלת בנימין במטרה למצוא בדים לתחפושת בת הים לבת הגדולה. הרגשתי שאני האמא הכי טובה בעולם ואפילו החמאתי לעצמי באוטו תוך כדי נהיגה: "כל הכבוד.. איזו מקוריות... איזו השקעה.. איזו אמא".גם הפן החסכוני והצנוע היה לנגד עיני - למה לקנות תחפושת ב200 ש"ח אם אפשר לתפור משהו ייחודי ומרגש? מה גם שאמא שלי תתפור, כך שבת הים שלי לא תראה כמו ליצן.
פרקתי את הבן ונכנסתי לרחוב הבדים הקסום על כל הבטחותיו. מכל פינה נצנצו אלי בדים נוצצים, מבריקים, נמתחים, זהובים וכסופים. מכל פינה וגם ממה שביניהן. אז שאלתי את עצמי - מה עכשיו? באיזו חנות לקנות? האם לקנות את הבד הירוק המנצנץ או הבד הירוק עם הקישוטים הכסופים? מה בעצם אריאל בת הים לבשה? לא יהיה לה קר עם זה?
נכנסתי לאטרף כשמאחורי נטשתי כל מחשבה על צניעות וחיסכון ודהרתי מחנות לחנות כדי למצוא את המנצנץ יותר, הפורימי יותר, היפה יותר (שלא יהיה עוד אחד כזה בכל הגן), וברגע מסויים עדתי באמצע "הנחלה" בידי 3 בדים ירוקים, 2 בדים כחולים, 2 קישוטי כסף ושרשרת פנינים כחולה ומנצנצת ולא ידעתי לאן אפנה ומה עכשיו, אז מה היא לבשה? חזייה? באמת? חזייה? ומכל כיוון קראו אלי הבדים הנוצצים: "סגול עוד לא קנית.. זהב עוד לא קנית... קני אותי.. אני בזול... אני כחול..." עד דלא ידעה נפשי לאיזה כיוון ולמה אני שם.
הגעתי הבית והצגתי מרכולתי בפני הילדה שבכתה. מסתבר שהחזייה צריכה להיות סגולה. ולא, סגול לא קניתי, ורק המחשבה על לחזור לשם בשביל פיסת בד סגולה ומנצנצת, מכניסה אותי למצוקה. ואני אומרת לכם - הקטן יתחפש לפיל, כי תחפושת של פיל יש לי בבית!