יש לי הרבה מה לומר על יום האישה הבינלאומי. לא בגלל שאני פמיניסטית או שיוויוניסטית, או שוביניסטית, אלא בגלל שאני אישה, אמא, רעיה ולפעמים גם בת-אדם נטולת תארים.
אין ספק שהיום בהגדרה נשים הן משוחררות יותר וחופשיות יותר, אבל אם נעצור לרגע לחשוב ונריץ את השנים אחורה, נגלה שמצבינו לא ממש השתנה במאה שנים האחרונות, אלא שעכשיו אנחנו בטוחות שזה מה שביקשנו.
כן, כן, מסתבר שאנחנו שרפנו חזיות כדי לצאת לעבוד במשכורת נמוכה יותר משל עמיתנו, יצאנו לרחובות כדי לדפוק את הראש בקיר ולחשוב איך אפשר לשלב בין קריירה למשפחה מבלי שמישהו "חס וחלילה" ייפגע, וכשאני אומרת מישהו אני לא מתכוונת אלינו. אני מתכוונת לבעל ולילדים.
נשים יקרות, צר לי לומר, אבל יום האישה הוא עוד דרך לזרוק לנו חול לעיניים כדי לתת לנו להרגיש שאנו נמצאות במקום שבו אנו רוצות, במקום שבו אנו חשות שוות בין שווים, במקום שבו לא רק בחרנו, אלא גם לחמנו להיות.: בואו נתיז על עצמנו עוד בושם שקיבלנו במתנה אחרי ששטפנו שוב את הכלים, בואו נתפנק על כוס קפה הפוך עם סיגריה לפני שנאסוף את הילדים מהגן, בואו נמרוט לעצמנו , מתוך בחירה חופשית, שערות ממקומות שהשתיקה יפה להם, בואו נעבוד קשה מספיק כדי שיגידו שאנחנו טובות כמו הגברים. בואו ניתקע בעבודה עד שבע בערב כדי להגיע למשרה בחירה, ונגיע לארגון הבית רק בשמונה או תשע בערב.
אני מודה על כך שאני חיה בזמן הזה, על כך שאני יכולה ללבוש מכנסיים, לנהוג, לעבוד, ליצור ולהיות אמא, אבל חייבת להודות שאם פעם התפקיד שלנו הוגדר כניהול הבית והיו לנו 12 שעות ביום לפחות לעשות זאת והיתה גם מערכת תמיכה של שבט, שכונה , שכנה .. היום לא ויתרנו על אף תפקיד, רק הוספנו, והיום יש לנו 3 שעות לעשות את מה שעשינו אז ב 12.
בנות – נדפקנו ! (גם לטוב וגם לרע)
