זה לא יחזור, כל זה כבר איננו

מה שהתחיל כטפשת הריון לפני אי אילו שנים בהריון הראשון שלי לא שוקם באופן מוחלט והתדרדר עוד יותר בהריון השני. והיום, אחרי ביקור מביך ביותר שיפורט בעוד רגע קט, אני מורידה דגל לחצי התורן לזכר מליוני התאים האפורים שהיו לי ולא ישובו עוד. וכל זה למה, אתם שואלים? כל זה בגלל שהיום מבוכת הטמטום הכתה בי לאחר שהגעתי לאוניברסיטה כדי להחזיר תלבושת והייתי גאה מאוד בעצמי כל עך שיצאתי עם קטנצ'יק (חולה, בבית) בחום הבלתי אפשרי הזה רק כדי להחזיר את התלבושת בזמן, ואיך שהושטתי את היד אל הסל שמתחת לעגלה כבר הרגשתי שהשקית שתפסתי לא תקיים שום הבטחה. וככה עמדתי מול נ' (מסתורי, אה?) עם עגלה ושקית עם חיתולים, מגבונים ובגדים להחלפה, מנסה להבין באיזה שלב בדיוק השקית עם השמלה הופקרה מאחור? ליד הדלת? ליד שידת ההחתלה? איפה???? (מאוחר יותר הסתבר שזה היה בכניסה לסלון) וכמו שהבנתי מה בעצם קרה , יצאתי בהצהרה חותכת: אני טפשה. כן, כן, טפשה. אותם מליוני תאי מוח שאיתם נולדתי החלו לעזוב אותי. ועכשיו אני יכולה להודות בכך. יכולתי לרמות את עצמי כשהפסקתי לזכור שמות, פנים, מילים... יכולתי לזקוף זאת לטובת העייפות כשהכנתי לידה סנדוויץ' לגן ובמקום לשים לה אותו בתיק, שמתי אותו במקרר, אבל היום הכתה בי התובנה - משהו בי השתנה. נותר רק לקוות שאפצה על הטמטום במהלך השנים עם חוכמת החיים שארכוש.

גם יפה גם אופה

אני מאוד אמא בהרבה מאוד אופנים ומובנים, אבל המימוש המובהק ביותר של האימהות שלי הוא אפיית עוגיות. אפיית עוגיות מזכירה לי הרבה דברים. לא יודעת למה, אבל הדבר הראשון שבהם הוא מרתה סטיוארט המפחידה עם החיוך הקפוא של הרוצחת הסדרתית שיש לה קבוע על הפנים, הדבר השני הוא מלחמת המפרץ הראשונה שבה בתור תראפיה אפיתי עם אמא שלי עוגיות בריאות סביב השעון וגם עליתי מידה במכנסיים, והדבר השלישי הוא מן פנטזיה יפה שרצה לי בראש, שבה אני ובתי המקסימה לובשות סינרים תואמים, מקציפות ובוחשות ומלקקות כפות נוטפות שוקולד.
בפועל אני אופה עוגיות לבד. בהתחלה ניסיתי לכוונן את זה לשעות אחר הצהריים, אבל הקטנה פרשה מהפנטזיה בשלב מאוד מוקדם, קיבעה את עצמה מול הטלוויזיה והרגיעה אותי ב: "זה בסדר, תמשיכי אמא, אני כבר אבוא." מאז שקטנצ'יק נולד אני אופה בערב, אחרי שהוא הולך לישון בגלל החשש הוא יזחל לכיוון התנור וייפגע (וזו הסיבה שבדירה החדשה התנור ממוקם גבוה). כלומר, סך הכל הכוונה טובה ובדרך כלל גם הביצוע, אבל יש ערבים כמו אתמול שבהם אני מגיעה לשלב הביצוע של הרעיון בסביבות שמונה בערב, אחרי שקמתי עם פיצי בשש בבוקר וכל היום רצתי ועשיתי וארגנתי ואז הראש שלי עוד קצת אחרת. אם אנסה לחשוב על דימוי אחשוב על רכב עם גלגלים לא מכוונים, או רמזור שנתקע על צהוב מהבהב או מחשב שגולשים בו באינטרנט לפני שהגיע אלינו הפס הרחב (מישהו זוכר איך זה היה?)
אז אתמול החלטתי לגוון ולא להכין שוב עוגיות בריאות שגורמות לי להרגיש סופר דופר של אמא שלא רק אופה , אלא גם דואגת לבריאות משפחתה, והחלטתי להכין עוגיות טראפלס המכילות לא פחות מ3 חפיסות שוקולד מריר ודורשות הקצפה, "קיפול" והקפאה. ואני אומרת לכם שזה בא מהמקום הנכון בלב אז אתם יכולים להבין מה רבה הייתה אכזבתי כשראיתי שהן לא יוצאות כמו שצריך. שוב ושוב עברתי על המתכון בראשי עד שהבנתי שלא שמתי חמאה.

אז אני שואלת: מישהו מנסה לרמוז לי משהו?

בייבי. סיטר.

השבוע קטנצ'יק ומותק נשארו עם בייבי סיטר. לגבי המתוקה שלי אין בכך כל חדש, אבל לפיצי זו הפעם הראשונה, ומהבחינה הזו הוא מקדים את אחותו ביותר משנה (היא נשארה עם סבתות עד גיל שנתיים). תכננתי את האירוע מראש מפני שהוא לא ממש מכיר את הבייביסיטר : היא תגיע בשבע, תהיה איתנו בארוחת הערב, והוא יראה אותו לפני שיילך לישון כך שאם יתעורר לא ייבהל. חכם נכון? ככה חשבתי , אבל אז החיים קטעו את התכנית ופיצי נרדם בול בשבע עם הבקבוק, והב' איחרה ברבע שעה. לא אסון גדול , אבל כל הערב הסתכלתי על הנייד כל עשר דקות בממוצע, כדי לוודא שהכל בסדר, וגם סימסתי כדי להיות בטוחה.. והכל היה בסדר. הוא ישן. היא ישנה. הגענו לבית שקט... והמשיך להיות שקט עד שהגדול התעורר בלילה . חולה.