כשהתחלתי לעשן בגיל 16 הבטחתי לעצמי שעד גיל 25 אפסיק. זה לא בריא, זה יקר, וזה לא מתאים למבוגרות. לא התכוונתי להיות אחת מאותן נשים עם חריצים בשפתיים וקול של גבר שבלע קרפדה.
אני אוהבת לעשן, ולמרות שעברתי זה מכבר את גיל 25 והצלחתי להפסיק כמה פעמים (ארבע פעמים אם לדייק) בכל פעם חזרתי לעשן. בהתחלה לסיגריה עם כוס יין, אחר כך לסיגריה ביום, ואז היא כבר הזמינה את החברות שלה ומצאתי את עצמי עם 5 סיגריות ביום. נכון, זה לא נורא, והרבה אנשים שאלו אותי למה בכלל צריך להפסיק לעשן, וזה גם מה שאמרתי לעצמי – 5 סיגריות ביום זה זול יותר מפסיכולוג, ולוקח פחות זמן משעה שחייה שהביאה אותי בעבר לאותו אפקט של שלווה יחסית.
אז מה קרה הפעם? למה לפני שלושה שבועות כשמצאתי את עצמי ללא חפיסת סיגריות החלטתי שאני לא קונה יותר סיגריות? (מה שאומר שגם לא לוקחת מאחרים, כי אם יש צורך ויש 20 ₪ במוקדם או במאוחר אמצא את עצמי עם חפיסה בתיק). יכולתי לספר לכם שהבנתי את האבסורד שבלהרעיל את עצמי, את ההוצאה הכספית, את הריח, אבל האמת היא שנכנסה לי מחשבה לראש, והמחשבה הזו טענה שעור הפנים שלי נראה כמו של אישה מעשנת וגם.. הגיע הרגע ונדמה היה לי שראיתי חריץ קטן בשפתיים.
אני אדם שטחי , תהרגו אותי, מה לעשות? מה עדיף? להזדקן מהר יותר או להפסיק לעשן?
אם כך, התקבלה ההחלטה, נעשה המעשה, הגמילה הפיזית מאחורי אבל עדיין משהו נותר לא פתור: למה אני עדיין עצבנית יותר?
ואחרי שחשבתי על זה לא מעט הבנתי: כמובן – אין לי הפסקות.
אני בבית ספר בבוקר, מבלי לצאת להפסקה מעבר לשער ל5 דקות, משם אני נוסעת לעבודה נוספת, בלי לעצור לסיגריה על ספסל נחמד, ואז אני מגיעה הביתה למשרה השלישית, מבלי לצאת ל 7 דקות של מדיטציה שבה כלום לא קיים חוץ ממני ומהסיגריה והעשן שיוצא משתינו. האם באמת אין הפסקות לאנשים לא מעשנים? האם אימהות לא מעשנות חייבות להיות כל הזמן בהוויה ההורית? מה אני יכולה לעשות כדי לקחת מדי פעם צעד אחד אחורה ולהיות לרגע עם עצמי.?
הפתרון שמצאתי בינתיים, באופן מפתיע, הפך את הגינה המוזנחת בבניין שלי, לגינת ירק קטנה, עם תכניות גדולות מאוד עבור החצר האחורית. אני לא בטוחה אם זה פתרון לטווח רחוק, אז אם למישהו יש הצעות נוספות אשמח.
אני אוהבת לעשן, ולמרות שעברתי זה מכבר את גיל 25 והצלחתי להפסיק כמה פעמים (ארבע פעמים אם לדייק) בכל פעם חזרתי לעשן. בהתחלה לסיגריה עם כוס יין, אחר כך לסיגריה ביום, ואז היא כבר הזמינה את החברות שלה ומצאתי את עצמי עם 5 סיגריות ביום. נכון, זה לא נורא, והרבה אנשים שאלו אותי למה בכלל צריך להפסיק לעשן, וזה גם מה שאמרתי לעצמי – 5 סיגריות ביום זה זול יותר מפסיכולוג, ולוקח פחות זמן משעה שחייה שהביאה אותי בעבר לאותו אפקט של שלווה יחסית.
אז מה קרה הפעם? למה לפני שלושה שבועות כשמצאתי את עצמי ללא חפיסת סיגריות החלטתי שאני לא קונה יותר סיגריות? (מה שאומר שגם לא לוקחת מאחרים, כי אם יש צורך ויש 20 ₪ במוקדם או במאוחר אמצא את עצמי עם חפיסה בתיק). יכולתי לספר לכם שהבנתי את האבסורד שבלהרעיל את עצמי, את ההוצאה הכספית, את הריח, אבל האמת היא שנכנסה לי מחשבה לראש, והמחשבה הזו טענה שעור הפנים שלי נראה כמו של אישה מעשנת וגם.. הגיע הרגע ונדמה היה לי שראיתי חריץ קטן בשפתיים.
אני אדם שטחי , תהרגו אותי, מה לעשות? מה עדיף? להזדקן מהר יותר או להפסיק לעשן?
אם כך, התקבלה ההחלטה, נעשה המעשה, הגמילה הפיזית מאחורי אבל עדיין משהו נותר לא פתור: למה אני עדיין עצבנית יותר?
ואחרי שחשבתי על זה לא מעט הבנתי: כמובן – אין לי הפסקות.
אני בבית ספר בבוקר, מבלי לצאת להפסקה מעבר לשער ל5 דקות, משם אני נוסעת לעבודה נוספת, בלי לעצור לסיגריה על ספסל נחמד, ואז אני מגיעה הביתה למשרה השלישית, מבלי לצאת ל 7 דקות של מדיטציה שבה כלום לא קיים חוץ ממני ומהסיגריה והעשן שיוצא משתינו. האם באמת אין הפסקות לאנשים לא מעשנים? האם אימהות לא מעשנות חייבות להיות כל הזמן בהוויה ההורית? מה אני יכולה לעשות כדי לקחת מדי פעם צעד אחד אחורה ולהיות לרגע עם עצמי.?
הפתרון שמצאתי בינתיים, באופן מפתיע, הפך את הגינה המוזנחת בבניין שלי, לגינת ירק קטנה, עם תכניות גדולות מאוד עבור החצר האחורית. אני לא בטוחה אם זה פתרון לטווח רחוק, אז אם למישהו יש הצעות נוספות אשמח.
