אחרי חודשים עמוסים בארגזים, נקיונות, רישומים לבית הספר ולגן, אמא של עברה דירה לגבעתיים הרחוקה והתחילה עבודה חדשה.
פחות מחודש מפתיחת ספטמבר הרגשתי כבר איך האיברים הפנימיים שלי הולכים ומתפוררים יחד עם שפיות דעתי וכשקיבלנו הצעה להתארח באילת קפצתי על הרעיון ולמרות כל ה"אבלים" שעלו לי בראש (אבל הקטנצ'יק קטן, אבל הנסיעה ארוכה, אבל אילת מלאה באנשים בסוכות, אבל איך ניסע בלי בייביסיטר צמודה..) החלטתי לנסוע לארבעה ימים בגסטהאוס משפחתי. (http://www.eilatguesthouse.com)
עוד בשלב הנסיעה הלוך הבנתי שאבל אחד היה מוצדק ביותר ובניגוד לדעה הרווחת שתינוק בן שנה יישן בנסיעה, קטנצ'יק חלק על הדעה והיה ער רוב הנסיעה. עובדה שהתגברנו עליה חלקית עם שתי שקיות במבה, שלוש עצירות (שגם בהם הוא לא ירד מהידיים כדי לא לדרוך בשתן/בוץ/סתם גועל כללי), 2 בקבוקי חלב, מים ומחרוזת שירי פסטיבלים. אבל כל אלו לא עזרו בחלק האחרון של כביש הערבה כשברקע נשקפת אילת המובטחת ועד אליה שיירת מכוניות שמתקדמת בקצב הליכת צליעה עם רגל אחת נגררת. ובחלק הזה קטנצ'יק צרח!! עובדה שלא עניינה שוטרת פוסטמה שהחליטה לעצור דווקא את המשפחה שלנו לביקורת. הייתי צריכה לגייס את כל האיפוק שבי כדי שלא אזרוק לה את קטנצ'ק בידיים ואומר: אם את עוצרת אותנו בזמן שהוא צורח, אז לפחות את תחזיקי אותו!
שעה אחרי כבר הגענו למקום חפצנו והחלה חופשה נפלאה, עם כל מה שבתפריט: ים, דולפינים, בריכה, סטייקים, ובירות, והרבה הרבה... מה המילה שכבר שכחתי? אה , כן.. שלווה. ישבתי שם על הספה/ישבתי שם בחצר/ישבתי שם על החוף והרגשתי איך כל השרירים מתרככים, וככה הם נשארו עד יום שבת בבוקר, בשעה שבה התארגנו לקראת הנסיעה חזרה, ובין קיפול הלול ואריזת המזוודה החלו המחשבות לרוץ על מה יהיה בנסיעה חזרה, ואני רוצה לומר לכם , שלא משנה כמה תמשכו תינוק משנת הצהריים שלו, ברגע שהוא יירדם זה לא יהיה ליותר משעתיים, ואני רוצה לומר לכם עוד משהו: בפעם הבאה טסים!
