חם - חמישי

יום חמישי הוא יום מורכב. בבוקר יום חמישי אני יודעת שאני צריכה לג'נגל בין התפקיד הראשי שלי שהוא להיות אמא לתפקיד המשני שהוא להיות אני.
בבוקר יום חמישי, אני קמה דרוכה ומחושבת. אני יודעת שיש לי שעה בבוקר למשימת ארגון ארבעת בני המשפחה לגן/עבודה, ובניגוד לשאר ימות השבוע, ביום חמישי גם אני צריכה להספיק להתקלח, להתלבש ולהתארגן, כי יום חמישי הוא יום האוניברסיטה שלי ובזה אסור לגעת. ביום חמישי אני לובשת גופיה שלא תמרח בנזלת (לכן זה הדבר האחרון שאעשה לפני שאפתח את דלת הבית), לוקחת את הילדים, נותנת נשיקה לבעל והולכת לכיוון האוניברסיטה בידיעה שבעוד כמה רגעים ירצו את חוות דעתי על נושאים אחרים מלבד בישול/סידור/ארגון/ניזלול.. ויפנו אלי בשם "מיכל" ולא "אמא של" ויסתכלו עלי אחרת מבכל יום אחר, כי ביום חמישי אני מיכל, סטונדטית, יוצרת. כמה נעים וכמה מתנגש עם המשך היום שלי. אמא שיוצאת בבוקר ללמוד חוזרת בצהריים לבית שנראה בדיוק כפי שנשאר בבוקר, והוא לא נראה כמו הקטלוג של איקאה. בנוסף לכך ביום חמישי מצטרף למימד המציאות האימהית מדד ה"עוד יום", שבניגוד לדאו ג'ונס הוא לא מתעדכן כל יום, אלא עולה בכל יום עוד קצת ועוד קצת , עד שביום חמישי הוא מגיע לשיא. וזה לא הכל. יום חמישי הוא יום הקלינאית תקשורת, שאליה אני מגיעה אחרי דקות ארוכות ומתישות של חיפוש חנייה, שבידי הימנית אני מחזיקה ב"פיצי" הקטן, וביד השניה אוחזת בבת המתוקה שלי, על כתף אחת תיק החתלה ועל השניה התיק שלי , ואלוהים יודע למה הרמזורים ביום הזה מתעכבים כל כך הרבה זמן על אדום.
אז ביום חמישי אני מגיעה הביתה בשעות אחר הצהריים המאוד מאוחרות לבית שעבר מתקפה בבוקר ולא זכה לשביתת נשק, במצב נפשי מצטבר של חמישה ימים ומה שאני רוצה לעשות זה לקחת שקית זבל גדולה ולהכניס בתוכה את כל מה שלא מוברג לרצפה, אבל מה שאני עושה הוא לקחת נשימה עמוקה ולהכין ארוחת ערב שדורשת מיומנות מוטורית של דילוג עם המרפקים מעל הכלים שנחים על השיש, והתכופפות לפיצי והתייחסות לממוש, ותוך כדי נשימה מבוקרת אני יודעת שבעוד כמה שעות הילדים ילכו לישון ויהיה לי שוב זמן לעצמי. ומחר יום שישי, ואז שבת....... עד השבוע הבא.
ביום חמישי הבא הוזמנתי לכנס במכון אדלר, אך עם כל הפיתוי שבדבר, לצערי אני לא יכולה לוותר על הבוקר היחיד של להיות רק "מיכל" או על ג'ינגול בין קלינאית, חניה, רמזורים וידיים עמוסות ילדים. אולי בשנה הבאה....

בחג שבועות תעשה לך

כישורייך כאמא נמדדים באמת בשני חגים. הראשון הוא חג פורים שבודק כישורי תפירה, איפור, הדבקה ובדיקת תוויות אזהרה, והשני הוא חג שבועות הכולל הכנת טנא וזר ובחירת שמלה.
לפורים גייסתי את אמא שלי שהפליאה בכישוריה ולי נותר רק לקנות בדים, לאפר, לפזר נצנצים ולהין משלוח מנות לפי הרשימה שקיבלתי מהגננת. בשבועות הייתי לבדי במערכה. בעצם לא לגמרי לבד כי הילדה המקסימה שלי היתה לידי, כיוונה את ידי ועמדה בקנאות על דעתה, מה שגרם להתנגשות לא צפויה בין החלום שלי לשלוח את הילדה עם טנא שלא התחיל את דרכו כסלסלת תותים ובין הידיעה שהדבר החשוב ביותר הוא הזמן שנבלה ביחד בזמן ההכנה והחופש היצירתי שאתן לה.
הטנא היה צנוע וכלל קישוט נייר קרפ ורוד שהושחלו על סלסלת תותים (איך לא...?),
השמלה היתה נהדרת, למרות שהיתה גדולה במידה אחת, והזר... הזר היה צריך להיות זר יפה ומושקע שיירכש במיטב כספי סבא בקניון האביבי הקרוב. אך הילדה אמרה שהיא לא רוצה זר קנוי, ולכן הזר כלל שילוב בין בריסטול, פרחים לבנים אמיתיים ועוד כמה פרחי פלסטיק שהודבקו ליצירה.
עד היום בבוקר הצלחתי לשכנע את עצמי שהייתי אמא למופת: גם ביליתי זמן איכות עם הילדה וגם התוצאות היו נחמדות פלוס. והנה הגיע הבוקר, והילדה המוכשרת והיפה שלי השתתפה בטקס שבועות של בית הספר (חטיבה צעירה, כיתה א' זה רק בשנה הבאה...) ובשיר הגדול והמכריע, בריקוד הזוגות הזר.. נפל. איזה מתח! מה יהיה? האם הילדה תעצור את הריקוד? האם היא תרים ותרוץ לכיוון שלי בוכה ותצעק עלי שהכל בגללי? מה כל ההורים שהזר של הילד שלהם נשאר איתן על הראש יחשבו עלי?
ובכן.. ילדתי הבינה שההצגה חייבת להימשך, וגם לאחר נסיון ההצלה של הגננת שהגיעה וניסתה להחזיר, ללא הצלחה, את הסורר למקומו, הילדה המשיכה לרקוד, ורק לאחר שהריקוד נגמר היא הרימה אותו וחזרה למקומה שעל הבמה. כלומר, סך הכל עבר בסדר נכון?
אז למה עדיין היה לי הצורך להתנצל בזמן ארוחת הערב? למה אני עדיין חושבת שנגרם לה נזק נוראי? למה יכולתי להשלים עם הטנאים שנראו כמו פרסומת ל"עדן טבע" ולחוש גאווה בסלסלה הירוקה/ורודה שלנו? למה אני עדיין כותבת על זה עכשיו?
כנראה בגלל שאני כילדה בכל שנה קיוותי להביא טנא של "עדן טבע" ולבוא עם זר שנראה כמו שיח.

נאפיס חוגגת עשרים

נאפיס חוגגת 20
זה השלט שפגש אותי היום בדרכי לארוחת ערב אצל ההורים בראשון. ככה, בלי בושה, ליווה אותי השלט הזה בכל רמזור שבו עצרתי מצומת בית דגן ועד למרכז העיר, עומד ומזכיר – נאפיס בת עשרים ואת כבר לא.
אני לא זוכרת מתי בדיוק פתחו את מסעדת נאפיס, אבל אני זוכרת שהייתי יושבת שם לפני שהורשיתי על פי חוק לשתות אלכוהול, אני זוכרת שזה היה עם נעלי דוקטור מרטין'ס, מיני שהצפין הרבה מעבר לגובה הברכיים ואיי-ליינר שנמרח במכחול דק.
בגיל התיכון הנאפיס היה הביקור האולטימטיבי עם היכולת המופלאה לגמור ערב ב 25 ₪ , אם הולכים לשם ברגל ו 35 ₪ אם חולקים במונית. ברגע שקיבלנו רשיון, או יותר נכון – ברגע שיצאנו עם בחורים שקיבלנו רשיון נסענו אמנם לתל אביב אבל בדרך כלל סיימנו את הערב עם סוג של מאכל / חוסם עורקים, המורכב מבצק , מרגרינה וגבינה צהובה וכל זה סביב השעה שלוש בלילה.
שלוש בלילה... כיום אני ערב בשעות האלה כדי להחליף חיתול או לתת כוס מים לגדולה. ועם יד על הלב אני לא בטוחה שאני יכולה לעכל ג'חנון או מלוואח גם בשעות היום, שלא לדבר על שעות הלילה/בוקר.. לא נעים להודות אבל במקרה שאני אוכל משהו כזה בלילה מנת הקינוח תהיה צרבת.
אז הנאפיס חוגגת עשרים ואני לא מזמן חגגתי שלושים וחמש. (אה כן, כנראה שהייתי בת חמש עשרה כשפתחו שם). והיום אני נסעתי עם המשפחה המקסימה שלי עם ג'ינס נוח, חולצה שלא חושפת את ה"ידיות", ילדה שסופרת עצים וילד שמדי פעם מגיב בקריאות עידוד, וחשבתי על אותם לילות עמוסי בצק ומרגרינה שעדיין באופן מסתורי ביותר איפשרו לי להיכנס למיני קצרצר, חשבתי על כל החלומות שהיו לי אז, על התמימות והכוחות שהיו לי, האמונה בעולם והרצון לשנות אותו, ובעיקר על היכולת לאכול פתות (למי שלא מראשון – ג'חנון מטוגן עם ביצה וגבינה צהובה) ולהירדם בלי בעיה אחר כך.

על גנים , חופשים וחיות אחרות

נכון, אני יודעת שכבר הרבה זמן לא כתבתי כאן.. מה שיכול להיות מפתיע ביותר מאחר והקטנצ'יק נכנס לגן והזמן אמור היה להתפנות לעבודה, נקיונות, ועדכוני בלוגים. אבל מה שלא זכרתי הוא שהחודשים הראשונים בגן כוללים טירונות נגיפית עם חמשושים ורבעושים בחיק המשפחה. אז אכן הקטנצ'יק בגן וחשבון הבנק המביט בי דרך מסך המחשב מרים גבה ותמה על סכום הכסף העצום שיורד מדי חודש ומאשר – נרשמנו לגן, אבל בת'כלס מתוך שלושת השבועות שהם הוא היה בגן, כשבוע וחצי הוא היה איתי בבית, הקיא, בכה ופיתח חום עם סיבה ובלי סיבה, ואני, שבימים הראשונים הייתי מלאת תוגה ורגש אימהי המתקשה לשחררו, הפכתי לאם משוחררת ומשחררת שרק מחכה ליום שאחרי החום כדי להפקידו שוב בידיה הנאמנות של הגננת.
שיא התסכול היה לפני מספר ימים : ידעתי שבעוד יומיים אני הולכת ליום כיף עם אמא. אמא שלי. יום שבו אני אהיה הילדה המתפנקת ויאכילו אותי, ילטפו אותי ויטפחו אותי, יום שבו אני אסתובב עם משקפי שמש , אשתה קפה ואעשן סיגריה ברחובותיה של העיר.....
אז זהו... שלא... ויום לפני, בקול רועד מאכזבה וסוג של זיקפת ציפיה שירדה ללא שמומשה, הודעתי לאמא שלי שהקטן חולה ו.. לא , אני לא רוצה לצרף אותו, אני מעדיפה לדחות לשבוע הבא...
אז אולי זה לא יפה מצידי לגלות חוסר אמפתיה שכזה למצבו, אבל באמת קשה לי שלא להתמקד במצבי ולהיות אמפתית לחופש שלי שבא והולך, לצ'קים שנפדים עבור הגן למרות שהוא היה איתי חצי מהימים, וחיפוש העבודה שעדיין לא כבשתי במידה המספקת.
אז בבקשה תחזיקו לי הלילה אצבעות, כי אני שומעת קולות שיעול מהמיטה של המתוקי..