אשכוליות או לא להיות

מזל טוב! עברו 9 חודשים (כמעט וחצי...). הקטן יותר זמן בחוץ מאשר שהיה בפנים, הג'ינסים כבר עולים עלי, השיער נראה טוב (עם קצת עזרה ממחליק השיער הנאמן), ואני אפילו ישנה יותר. אז עכשיו הגיע הרגע הגדול שלו חיכיתי – הגיע הרגע לקנות חזיות חדשות.
לא חזיות כאילו שאפשר "לשלוף" מלמעלה, לא חזיות עם חלון הצצה, חזיות אמיתיות כמו אלה שלבשתי בגיל העשרה המאוחר: חזיות שנפתחו ביד מהססת או ביד מיומנת שלי בשלב יותר מאוחר.
אני לא אדם חומרי או גנדרן. רציתי חזייה נוחה שיכולה לשמש כל בחורה שהחזה שלה לא משמש כמקור הזנה, משהו פשוט עם ברזל או בלי, עדיפות למשהו במבצע, והדבר החשוב ביותר – לא חזיית אמא!
לאחר המתנה ממושכת לזמן שבו הקטנים יהיו תחת השגחת האב המסור ותלושי החג יהיו זמינים שמתי פעמיי לסניף המשביר הקרוב. לאחר שוטטות קלה בין המדפים שהציעו שלל חזיות החל מחזיות "סבתא אל תורידי את החזייה כדי שלא תיפלי על המדרכה" ועד לחזיות מנומרות ומינימליות שמטרתן היא הצגת החזה יותר מאשר החזקתו, איתרה אותי מוכרת, העמיסה עלי כעשר חזיות ושלחה אותי לתא המדידה.
ושם – שקט. דממה. רק אני מוקפת במראה המשקפת אלי את דמותי הנשית המעודכנת. אמא לשניים עם קילומטרז' של 15 חודשי הנקה (של שניהם בסך הכל) ו... איך אני יכולה לנסח את זה בצורה הכי פחות מביכה? במבי לא שב הביתה.... ובזמן שאני מעכלת את מה שאני רואה אני שומעת מהתא הסמוך נערה שבאה לקנות חזיות עם אמא שלה ונזכרת בתקופה שאמא שלי היתה באה איתי לקנות חזיות וחושבת על הזמנים שבהם החזיה היתה פריט לבוש חינני ולא פרוטזה הכרחית.
לא נתתי לייאוש לגבור וצעדתי בראש מורם אל הקופה עם כמה חזיות שנראו לי שילוב מבטיח בין משהו נערי למשהו אנטי-גרביטציה ובדרך בדקתי כל אישה וכל נערה שעברו לידי ושאלתי את עצמי אם הייתי יודעת מה קורה אחרי הנקה האם עדיין הייתי עושה את זה...ככל הנראה כן אבל עדיין ההלם מרחף ממעל.

פסח עבר וקטנצ'יק נכנס לגן .

לא היו דראמות, לא היו קולות בכי רמים ולא היו מחאות משמעותיות, כאילו שהוא רק חיכה לרגע שבו הוא יוכל לאחוז דלי וכף מפלסטיק ולטעום חול משובח. אז ביום הראשון היינו שם ביחד, ביום השני כבר עזבתי לשעה, אתמול לארבע שעות והיום, לא להאמין, יום שלם. אני אמורה לאסוף אותו בשעה ארבע. אני חייבת לומר שזה מעלה בי המון רגשות מעורבים הכוללים שמחה, חופש ולצידם געגוע וחור גדול בבטן. ייתכן שהתחושות האלה מועצמות בגלל שבוע לא קל שעבר עלי, אך ללא קשר למהות שלהם ולעוצמה שלהם, הרגשות האלה עומדים מולי גאים ומעלים בי רגשות אשמה.
אני יודעת שהוא מוכן. טוב לו שם ואתמול הוא אפילו זחל בפעם הראשונה (גחון) , אני גם יודעת שאני מוכנה, או יותר נכון – זה מה שחשבתי כשרשמתי אותו לגן לפני חודשיים, אבל זה עדיין לא קל.

לבכות כמו נסיכה

היום בבוקר קיבלתי ידיעה נוראית שבעקבותיה עוד ידיעה מצערת באינטרנט הפכה את עולמי.
כל גופי זעק מכאב ולא יכולתי לעצור את הבכי בזמן שהקטנצ'יק היה על י והגדולה על ידי.
היא ביקשה ממני לא לבכות. כנראה שזה הפחיד אותה לראות אותי מביעה רגשות בכזו עוצמה.
כשאמרתי לה שאני מאוד עצובה וזה בסדר לבכות כשעצובים, היא אמרה : בסדר, אבל אל תבכי כמו נסיכה."... למה היא התכוונה? אולי אמא יכולה להזיל דמעה אבל לא לבכות בקול רם? אולי זה פשוט מפחיד לראות את האדם הכי חזק נשבר?
החברה שאבדה לי היתה בחורה שחיה את החיים באומץ , בעוצמה ועם המון אהבה
וזו המורשת שאני בוחרת להשאיר אחריה – לחיות באומץ, בעוצמה, ובאהבה.
אוהבת אותך וכואבת את אובדנך

פסח, מצה ומרור

חג פסח זה חג משפחתי. דבר שהיה מאוד משמח כשהייתי ילדה סביב האפיקומן בפעם שסבתא שלי גילתה לי איפה הוא מסתתר וקיבלתי אופניים אדומים, ושיחקתי עם כל הבני דודים וניסיתי להשתכר מתירוש, ומאוד מתסכל במימי רווקותי כשהייתי ערה למתחים המשפחתיים, והייתי צריכה לענות על השאלות של מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה (שאלה שעד היום אני לא יודעת איך לענות עליה במשפט אחד) ומתי תתחתני...
השנה פסח היה שונה לגמרי והתחיל בהתקף חרדה של "אלוהים יקרה שלי, איך, איך יעברו שבועיים וחצי?" , המשיך בהקלה כשבן הזוג הודיע על שבוע חופש, והסתיים בקול תרועה עם שני ילדים משתעלים ושני מרשמים לבריקלין.
ובתוך כל התפקוד כצוות הווי ובידור, בישול ארוחות כשרות, בילוי "זמן משמעותי" עם כל אחד מהילדים, ונסיון להתחיל להרדים את הקטנצ'יק במיטה שלו, היו את כל הרוחניים עם השאלה "המקורית": מהי העבדות שלכם? מהי החירות שלכם? כאילו שכל העניין הזה לא תפס מספיק את הראש שלי עד היום, אז הראש עלה הילוך וזימזם לי כל הזמן: אז מה בעצם את רוצה לעשות כשתהיי גדולה? רגע, מותק... את כבר גדולה.. אז מה את בעצם עושה בחיים שלך? ... אמא? יופי! נפלא! ומה עוד? ומה החירות שלך? ומה העבדות שלך? את בכלל רוצה להשתחרר? ואם כן – אז עד כמה? ומי בכלל שואל אותך?
כלומר, נניח שהיה ערב שהחלטתי שאני מוצאת את הזמן להשתחרר, ולכתוב, וליצור, ולהיות.... עד כמה אני במקום אחר כשהדבר האחרון ששמעתי כשיצאתי מהבית היה: "אבל אמא.. אני רוצה אותך".. והדבר האחרון שראיתי זה את הקטננצ'ק אומר את זה במילים שלו שהיו למעשה גיבוב של יבבות ומבט מסכן...?
אז השחרור יגיע ביום ראשון כשהקטן ייכנס לגן, ואז אני אצטרך להתמודד עם השאלה הכי גדולה – מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה... כשאני גדולה?
וואלה... לא יודעת....