למקרה שלא שמתם לב, בחודשים האחרונים עברתי מן משברון מוקדם לקראת גיל 40 שיגיע בערך עוד ארבע שנים. לצערי הרב אין לי מספיק כסף כדי לרכוש מכונית ספורט עם גג נפתח ואני לא מספיק גבעולית כדי להיכנס למכנסי עור ולכן נותרתי עם מחשבות על גיל הארבעים הממשמש ובא. (וכאן אני איעזר בסאלי ואומר: אני יודעת שאני עדיין לא בת 40 אבל זה שם..!") . אז כמו שאמרתי המשברון כלל כמה יציאות למסיבות ולו רק כדי להוכיח לעצמי שאני עדיין יכולה ללבוש מיני ולהיראות לא רע, כמה כוסות יין ולו רק כדי להוכיח לעצמי שאני עדיין יכולה לחייך בנדיבות כבר אחרי הכוס השנייה והמון (ממש המון) מחשבות ולו רק כדי להוכיח לעצמי שאני עדיין יכולה לחשוב ואפילו ביעילות רבה יותר מאשר בגיל עשרים (ומי שמכיר אותי יודע שבגיל עשרים הראש יצא מדי פעם לפגרה). אז בתוך כל המחשבות האלו הגעתי לאיזו תובנה שאני תוהה אם לקרוא לה : התנגשות ציפיות או מציאות מתנגשת. זה הגיע אחרי שמישהו העיר לי שהוא לא מבין מה הקטע שלי עם הגיל (הוא עוד לא מתקרב לארבעים אגב) כי השגתי המון. וזה נכון. השגתי המון: יש לי בעל, שני ילדים מדהימים, תארים , הצגה ... אבל משהו כאן מוזר לי.. זה קורה כשאני מסתכלת על עצמי במראה ותופס אותי בכל פעם לא מוכנה - אני רואה אישה, אבל מעיניים שלי מציצה הילדה שהייתי. וכשזה קורה אני נזכרת בציפיות שהיו לי אז. כשהייתי ילדה גיל ארבעים נראה לי הגיל שבו נחים על זרי הדפנה. זה היה אמור להיות הגיל שבו אסע לחו"ל פעם בשנה עם הבעל, פעם בשנה עם כל המשפחה ופעם בשנה לבד (כמובן שלפי הציפייה והתכנון של אז הייתי אמורה להיות אוצרת במוזיאון ולנסוע גם כדי להביא תערוכות), זה היה אמור להיות הגיל שבו אני מסתובבת ב"שופינג" מטורף, לקראת הדייט השבועי שיש לי עם בעלי במסעדת גורמה, זה היה אמור להיות גיל מאוד מטופח. נכון, כבר אז הבנתי שלא אהיה נערה בגיל ארבעים , אבל הייתי בטוחה שאהיה מאותן נשים מטופחות ונינוחות. וכאן מגיעה ההתנגשות – קודם כל נינוחה אף פעם לא אהיה. אני פשוט לא אדם נינוח, אבל לא חשבתי שבגיל ארבעים עובדים כל כך קשה, ושבמקום לקנות לעצמי חולצה אקנה קודם כל סנדלים לילדים, ושבמקום לצאת למסעדה לדייט רומנטי אתעלף על הספה בתשע בערב, ושהאקססוריז שאיתם אצא הכי הרבה מהבית הם פריט אחד שהוא "מאסט" מחובר לידי ימין ופריט אחד שהוא "הכי מהמם אם לא ה.." שהוא מתיישב בדיוק על המותן ונכרך חלקית סביב הצוואר. אתמול אגב, אם אני לא טועה זה קרה בשעות הבוקר, הגעתי להשלמה עם הגיל שלי. אני אישה יפה בת 36. אני אמא לשני ילדים מדהימים (טפו , טפו, טפו), ההצגה שלי עולה (דרך אגב, אתם באים, נכון?) ואני עובדת קשה כי אני אדם מוסרי וחרוץ. זה לא פשע. ואיך שאני מסתובבת עם ההשלמה הנפלאה הזו ושני פריטי החובה לאביב הקרוב (קטנצ'ק על המותן ומקסימולה מחוברת ליד) נתקלתי בשתי חברות מהאוניברסיטה באמצע רחוב אבן גבירול בתל אביב.. מה יש לומר...ההלם שהיה על הפנים שלהן עדיין חרוט לי בעיניים. למה? מה עשיתי? מה הייתי? הבאתי אליהן את המציאות שלי ככה באמצע הקפה? אולי זה רק נדמה לי? או ... אולי הן לא עודכנו בנוגע לאקססוריז של העונה הקרובה?
