יום הולדת הנה בא.. והפעם לא שלי

טוב, אני כמעט פוחדת לשתף שכולנו בסדר (טפו טפו טפו...) ועונת ימי ההולדת החורפית עומדת לקראת סיום. אז מה היה לנו בתכנית? פתחנו את העונה עם מבצע יום ההולדת שלי – רק היום! רק היום ! החרדות של גיל 40 במבצע של 36 שנה בלבד. ועל הדרך על חשבון הבית: שפעת, איבוד קול ותחושה כללית של סמרטוט בבסיס טירונים עם רס"ר בן-זונה.
בהמשך, עם דעיכת השפעת שלי , הוירוסים של בעלי ודלקת האוזניים של קטנצ'יק , הזכירה לי בתי הבכורה שקצת שכחנו אותה בתוך ערימות הטישו וקלטתי פתאום שהנה מתקרב לו יום הולדת שבע המכובד. שבע!!! ילדה גדולה ומתוקה שלי שנולדה לאמא מממשת ולא רק ממששת, אבל מאוד מאוד אוהבת. אז מה עושה אמא אוהבת לכבוד יום ההולדת המכובד הזה?
ובכן.. קודם כל נכנסת לדיכאון קל ורגשות אשמה כבדים, ואחרי סשן של רחמים עצמיים שנמשך ערב אחד בלבד התחלתי בארגון מיני מסיבה ומצאתי בחורה מדהימה שהפעילה את שירה ובנות הדודות בזמן שאני ובעלי יכולנו להתמקד בעוגת ארנב, פשטידות ותיעוד האירוע.
למסיבונת הגיעה תמר ביקל ( bickel173@gmail.com) עם שלל פרחים והמון אנרגיה וכל הבובות הכינו זרים ורדרדים ומדהימים ושירה היתה מרוצה עד השמיים! והכי חשוב : היא לא היתה לבושה כמו ליצן או קוסם ולא תופפה על פחי פלסטיק ותמכה בהשקפתי שאפשר גם לכוון גבוה עם ילדים ועדיין להצליח.
אז עכשיו השמיים בהירים, הילדה מרוצה ונותר עוד יום הולדת אחד למרתון החורפי והוא של בעלי החמוד, שהציע לחלוק עימי את החגיגה מאחר ועל המסיבה שאני תכננתי השתלטו וירוסים אכזריים ומעכירי מצב רוח, מצב פיזי ומצב בכללי.
זהו. הנה רשומה כמעט בלי קיטורים, עם אופטימיות זהירה שנתמכת בטיפות טבעיות לחיזוק הגוף. לא רוצה לקחת יותר סיכונים. הספיק לי!! וכל אמא שחלתה השנה, הדביקה את הילד שלה, שהדביק את בעלה, מבינה על מה אני מדברת.
ולכן אני מאחלת לכולנו, לפני המימוש והצמיחה , רק בריאות!

חולים

טוב. אז הייתי חולה כמו שלא הייתי כבר מעל עשר שנים, וחגיגות יום ההולדת נדחו בתחילה לשבועיים עד שהבראתי ואז בעוד שבוע כי קטנצ'יק המשיך בדיוק איפה שאני הפסקתי. אבל בדיוק. אני הלכתי לישון עם קול ובלי כאבי שרירים ובשעה הנהדרת של שלוש לפנות בוקר הקטן התעורר קודח מחום.

עבר מאז שבוע ואפשר לומר שאני מותשת, מדוכאת וממורמרת. אה כן, וגם נראית זוועה. היום בין שיעול, חיתול וסירופ , הצצתי על עצמי במראה וראיתי אמא עייפה, לבושה בסגנון אקלקטי הכולל חולצת נזלת וג'ינס עם שאריות ביצה, ואם פעם התלוננתי על מראה הקוקו, היום הקוקו נראה לי כמו פנטזיית פארה פוסט לעומת ה"גולגול- שמש" (גולגול עם קצוות לא מרוסנים ומאובקים) שהתנוסס על הראש ואני כמעט בטוחה שאפילו שמעתי אותו מתנצל ואומר: בובה, בתנאים האלה זה מה שאני יכול. וכל המראה ה.. מיוחד הזה מתנגש לי בדיוק עם כל היום הולדת 36 שהעלה מספיק שאלות בנוגע לגיל, והתרגיל וגרם לי לשקול לחזור למראה הקוקו רק כדי לבדוק אם משיכה מספיק חזקה תצליח למתוח חלקית את קמטי ההבעה ולהחזיר אותי לגיל 27.
בתוך כל הדרמה והרחמים העצמיים מתקרב ומגיע יום ההולדת של הילדה המקסימה והגדולה שלי, שסובלת כבר יותר משבועיים ממחסור בתשומת לב ואמא חסרת סבלנות. ובאימהות כמו בתיאטרון "ההצגה חייבת להימשך" , לכן היום בלילה אני אאפה עוגה לחגיגה מחר בצהרונית, וביום שישי אסע לדרום העיר ואארגן את הבית למיני-מסיבה ביום שבת, ואקווה לזכור להתקשר לחברות שאמורות להגיע ועדיין לא יודעות מזה, ואקנה הרבה מתנות קטנות (במקום אחת גדולה) כדי שתרגיש מיוחדת כמו שהיא באמת.
בזמנים כאלה אני פונה לשמיים ומזכירה להם שאני כבר שנים צמה בכיפור ואוכלת כשר בפסח, ובאמת שאני לא מבקשת הרבה, אלא רק קצת שפיות והרבה סבלנות כדי לעבור את החורף הזה בשלום.

חולה, ועוד ביומולדת...

כשהייתי בת 8 חליתי בדלקת ריאות וחשבתי שאני ילדה ברת מזל, מאחר וזכיתי לשתות סירופ ממש טעים 3 פעמים ביום, לקבל המון פינוקים, לא ללכת לבית הספר ולראות "רגע עם דודלי" , ובתוך השיחוק הגדול הזה אפילו הקרינו פעמיים את הפרק על "גרוטיאדה" (מדהים מה אפשר לעשות עם מכסה של סיר, סל כביסה וילדה בשם דנה).
כשהייתי בת 36 חליתי בסוג של שפעת/התקררות/אומללות/רחמים עצמיים. אבל מסתבר שדברים קצת השתנו בשנים האחרונות: קודם כל – הסירופ נגד שיעול מגעיל פחד!!, שנית – הפינוקים שלי הסתכמו בלאבד את ההכרה על הספה, ו.. הדבר המשמעותי ביותר הוא שאין יותר תכניות לילדים בבוקר. יש חדשות בערבית, באנגלית, בעברית. חדשות!! ולא רק זה , יש גם תכניות שמותאמות לגיל 80 ומעלה ומסבירות כל מיני דברים על בריאות ואיך להיכנס לכושר. מזעזע! איפה דנה? איפה גרוטיאדה? איפה חביתוש? וואלה, הייתי חותמת אפילו על פרק בדרדסים, רק לא לראות תכניות ארכיון דוחות.
ואני רוצה לומר עוד משהו שנוגד את חוקי הטבע והרפואה. מסתבר שאימהות חולות בין שמונה בבוקר לארבע אחה"צ, ואח"כ שוב משמונה בערב ועד שבע בבוקר.( אגב, אני בטוחה שאימהות חד הוריות חולות פחות שעות ביום). אז מה קורה בין ארבע לשמונה? אמא שמה את המחלה בכיס האחורי, או מתחת לכרית ויוצאת לאסוף את הילדים מבית הספר ומהגן, לוקחת אותם הביתה למרתון דיג-דיג-דוג וטובי-דובי, מכינה ומגישה ארוחת ערב.., עד שאבא חוזר מהעבודה ואז מתמוטטת שוב על הספה.
ואני רוצה לומר עוד משהו... הסיבה שיש לי זמן לכתוב היא שנעלם לי הקול.
ואם לומר עוד משהו... עדיין לא וויתרתי על חגיגות יום ההולדת..
ועוד משהו... תודה לכולם על הברכות החמות, תתקשרו אלי לקראת שבוע הבא.. אם הקול יחזור והכל יהיה בסדר, אני יוצאת להשתולל.