אין ספק שהרשומות האחרונות שלי היו אופטימיות להבחיל, ובמקרה כזה אין כמו מנה הגונה של מציאות כדי להשיב אותי למקומי הטבעי והמקטר.
לא נטשתי אתכן. אני כאן, איתכן, מקטרת, מקוררת ומקנחת אפים.
עברו עלי שבועיים לא פשוטים שאפשר לומר שנקודת השיא שלהם (או נקודת השפל – תלוי מאיזה כיוון מסתכלים) היה בבכי ללא שליטה על ספסל במרפאת הילדים. בכי שלי. לא של הילדים...
לפני שלושה שבועות חזרתי ללימודי תואר שני, גאה בעצמי , מאופרת, וממש נהנית לקיים שיחות פילצונוסיות על תיאטרון, ביצוע ויוון העתיקה.
ואם להתייחס אל הרשומה הקודמת, אז אכן יש שינוי אחרי גיל שנתיים, אבל עדיין המשוואה העדינה הזו של אימהות מול קריירה הופרה בברוטליות עם התחלת הלימודים שלי:
פעמיים בשבוע מהעבודה אני נוסעת לאוניברסיטה, פעמיים בשבוע סבא או סבתא אוספים את המתוקים שלי מהגן/בי"ס, פעמיים בשבוע בן זוגי מגיע הביתה לפני ומבצע באופן מרשים את רוטינת ארוחות הערב, אמבטיות, פיג'מות, "אופס, שכחתי להכין שיעורים",
ופעמיים בשבוע אני מגיעה לאוניברסיטה ושותה קפה הפוך דל שומן (כאילו שזה יעזור), פעמיים בשבוע אני מקשיבה ונהנית, ופעמיים בשבוע בשעה חמש כל הקולות מבחוץ נחסמים ואני עוברת לעבוד על מצב אוטומט: מנערת בשעורי משחק, מהנהנת בשעורים העיוניים וחוקרת/חופרת בשירי המקהלה היוונית, הכל על אוטומט, כי הלב שלי נמצא כבר בבית והיד שולפת כל עשר דקות את הנייד מהתיק כדי לוודא שאין הודעה ,
פעמיים בשבוע אני מתפללת שבדרך נס המרצים יכריזו ש"היום מסיימים חצי שעה לפני הזמן" ופעמיים בשבוע אני מוצאת את עצמי יושבת בפקק בין מאות מכוניות ומעבירה 45 דקות שלא עוברות בדרך מהמימוש לנישנוש.
לפני שבוע חשבתי לעזוב את התכנית בלימודים ולמצוא תכנית יותר מאווררת, מלאה ברגשות אשמה על הפרטנריות שמוגבלות מאוד בשעות החזרות איתי, וכמובן שיותר מכך על הילדים שמתגעגעים אלי , ועל בן זוגי שמתפקד שני ערבים בלעדיי .. והנה ביום רביעי האחרון הגדולה שלי השתעלה כמו מכונית משנות השבעים והבן שלי צרח מכאבי אזניים. אין לימודים, אין חזרות, יש רק אמא שרה/מלטפת/מרגיעה וכלום לא עוזר – הקטנצ'יק ממשיך לצרוח ולבכות וכמו בחוג בתיאטרון הכל נורא דרמטי : "אמא תעזרי לי! כואב לי!" ואני שולחת טקסט התנצלות לחברה שתתנצל בשמי על היעדרותי מהסדנא ומגיעה למרפאה וננזפת ע"י פקידה ששולחן אחד קטן שהיה מולה הפך אותה באותו רגע לאלוהים, ויושבת על ספסל קטן במרפאה עם שני הילדים שלי ובוכה, ובוכה, ובוכה... ולא יכולה להפסיק.
שפל? שיא? לא יודעת...
זה בכל מקרה הכניס אותי לפרופורציות: אני לא יכולה לצאת בסדר עם כולם, אין מה לעשות , אני חייבת לוותר לעצמי ולאחרים ולמרוח היכן שניתן..
אז השבוע קיפלתי כביסה בעמידה, בלי להפוך אפילו את החולצות, הכתבתי לגדולה מה לכתוב בשעורים במדעים, הזמנתי ארוחת ערב מבחוץ, ולא קראתי את המאמרים לשבוע הבא. ייתכן שההשלכות יהיו חמורות. אמשיך לעדכן.
מיכל פ. גבעתיים.
