חג הפסח, חג החירות

חג החירות הגיע ועוד עשרה ימים בדיוק הקטנצ'יק נכנס לגן. כמה חיכיתי, כמה קיוויתי, כמה ביררתי והנה הרגע הגיע וקשה לי. אולי זה בגלל שסוף סוף בגיל 8 חודשים הוא התחיל לישון בצהריים, אולי בגלל שהוא ממלמל ממממ... כשאני עוברת לידו, אולי בגלל שהוא שמח כל כך לקראתי, ואולי בגלל שבחודשים האחרונים נעשיתי אמא במשרה כל כך מלאה שקשה לי לחשוב מי אני חוץ מזה. אני קמה בבוקר, מארגנת את הגדולה הנפלאה שלי לגן ומתחילה איתו את היום בטיול, מדברת איתו והוא עונה לי, מבשלת ארוחת צהריים לשלושתנו, מארגנת ומשחקת ו..כן, אני מאושרת. המימוש הנוסף של הזהות שלי מתרחש אם אני מחליטה לצאת להיפגש עם חברות בערב וגם אז אני חוזרת לסבב של יקיצות ליליות פעם לקטן ופעם לגדולה.

אני זוכרת ויודעת שאני אדם מלא ברעיונות, בעשייה, באהבה וביצירה, אבל בימים האחרונים רק המחשבה על למצוא את עצמי מחדש- שוב סקסית, רהוטה, "בלבוסטית", רק המחשבה על למצוא נושאי שיחה אחרים עם אנשים שהם עדיין לא הורים, מחלישה אותי וגורמת לי לרצות להתקפל בחזרה אל גינות המשחקים, ציורי הגירים והכנת הארוחות.

אז עכשיו הספירה לאחור החלה ועם כל יום שעובר אני אומרת לעצמי שיהיה לו ולי טוב כי הוא כל כך נהנה בחברת ילדים ואני הרי כל כך אוהבת את החופש שלי וכל כך מתגעגעת אליו.. לא? חג חירות שמח אמא..

אמא עם קוקו

כשהייתי בחודש התשיעי עברתי את שלב ה"קינון" שכלל ניקיון יסודי של הבית בסוג של היסטריה עם כמויות אדרנלין מטורפות שגרמו לי אפילו להגיע לתריסים של המרפסת שרעדו מהתרגשות כשהתקרבתי אליהם ולחשו אחד לשני: מה? כבר פסח? הייתי שבטוח שאנחנו בקיץ...
בכל מקרה לאחר שסיימתי עם התריסים, הארונות, וכלי החשמל הגיע התור שלי. מאחר ומאוד הטרידה אותי החשיפה הקרבה בחדר הלידה ערכתי היכרות אינטימית משהו עם כמויות עצומות של שעווה חמה, ומפאת הצניעות לא אפרט מעבר לכך...
השלב הבא היה ביקור במספרה עם צבע (שהאמנתי שכבר לא ימסטל עובר בחודש התשיעי), תספורת (באורך שיאפשר קוקו וימנע מכפות ידיים קטנות למשוך) ופן (אולי אני מרגישה כמו פרה, אבל תראו לי פרה עם פן..!?). הפן החזיק ארבעה ימים, אבל הטיפול המקיף והתספורת הוכיחו את עצמם, ואכן שבועיים לאחר מכן, כשעזבתי את בית היולדות עם חיוך אווילי על פני היה לי קוקו.
הקוקו ליווה אותי בימים הראשונים שבהם אפילו לא היה לי זמן להסתרק ונשאר חבר נאמן גם כשהחלה נשירת השיער ההיסטרית, אבל אז כל העניין קיבל תפנית ובמקום קוקו מסודר וצנוע, הוא הפך לזר של שערות מרוטות. אז מה? אני אמא! יש לי תינוק בן חודשיים והקוקו התאים נהדר לטרנינג והחולצות המוכתמות.
כל השכנוע העצמי הזה עבד עד הסיבוב הראשון לקניון בשעות היום, השעות שבהם בני אדם סבירים יוצאים ומסתובבים ולא רק אימהות מטורננגות. וכך מצאתי את עצמי עומדת מול בחורה יפיפייה שלמדה איתי באוניברסיטה – היא בג'ינס, גופייה ושיער גולש ומתבדר ברוח המזגן של הקניון ואני בסוג של מכנסיים עם סוג של גופייה ו.. כן, ניחשתם נכון.. סוג של קוקו שנראה כמו כרבולת של תרנגולת שברחה מהלול רגע לפני שתפסו בגרונה וכל נוצותיה עדיין עומדות מהפחד והמאמץ. באותו הרגע הרגשתי איך כל האורות מכוונים אלי, איך החלב מפלס דרכו דרך הפד והחזייה, איך השערות נושרות בעודי מדברת איתה ומנסה לחייך ולהיראות אם מסופקת ומאושרת, ואמרתי לעצמי שאיזה באסה שאני עם קוקו. התחושה הזו היתה כל כך חזקה, שגם היום, חצי שנה אחרי, אני לא מעזה לצאת מהבית במראה "קוקו קומפלט אלגנט". אולי עשר שנים קיימות ביני ובינה ואולי גם איזה 10 קילו לכיוון שלי אבל בפעם הבאה אין מצב שהיא רואה אותי עם קוקו.

השילוש הקדוש של דאגה, אהבה ואשמה

אם היה עלי להגדיר את תמצית האימהות הייתי אומרת שמדובר בדאגה. דאגה ואשמה. זה מתחיל אמנם בדברים הקטנים כמו לדאוג שהקטנה תיקח סוודר, שהם יאכלו בריא ושהיא תצחצח שיניים, אבל זה מפליג משם והלאה למצב שבו אני לא מסוגלת לכבות את מכשיר הטלפון הנייד שלי, גם לא בהצגות, גם לא כשאומרים שזה משפיע על הסאונד. המקסימום הוא לשים על "שקט" ולהציץ פעם בחצי שעה.
אם בעבר צחקתי על ההורים שלי שהתפלצו אם אחרתי מבלי להתקשר, היום אני מלאת הערכה והערצה עמוקה על כך שאפשרו לי בכלל לצאת מהבית, בעולם כל כך גדול שלא היו בו אפילו פלאפונים, אלא רק אסימונים שהיו קשורים לשרוכים, ולא היו מוניות (מה, אנחנו רוטשילד?) אלא רק אוטובוסים עם חבלים בתור פעמונים והיה עלינו לעמוד ליד הנהג (ולא לשבת חגורים) כדי לשאול לפחות 5 פעמים במהלך הנסיעה איפה לרדת.
כן, העולם השתנה, אבל בין הדברים שנותרו בו היה ונשאר החול. החול שמגיע הביתה בתוך הקיפול של המכנסיים, החול שממלא כמו דליים את הגרביים והנעליים, והחול, לא עלינו, שנכנס לעיניים.
לפני יומיים כשאספתי את הקטנה מהגן הגננת ציינה שנכנס לה משהו לעין. מהרגע שהמשפט הזה יצא אל אויר העולם החלה בתוכי מלחמה בין האמא הדואגת לאמא של ה"מה ההיסטריה? כולה חול". ולאחר שהקטנה החליטה שהיא רוצה ללכת אחר הצהריים לחברה ולא לראות רופא האמא ה"קולית" ניצחה. לפחות עד לשעה רבע לארבע שבה העין החלה להתנפח והקטנה הביעה דאגה כנה שאם העין תתנפח ותעצם עוד בסוף היא תישאר רק עם ריסים וגבה. אז כדי להיות רגועה נסענו לרופא, ואתם יכולים לתאר לעצמכם איך התמזגתי עם הקיר כשקיבלתי לידיי הרועדות מכתב הפנייה לחדר מיון. ועם כל הפחד והדאגה אני הפעם אמא ולא הילדה, אז אמרתי לעצמי (בלב, כדי שהיא לא תשמע) תתאפסי על עצמך, ואספתי את בעלי מהעבודה כדי שיהיה עם הקטן ונסעתי איתה למיון כדי שאמא תחזיק לה את היד, כי אין כמו אמא (בדרך כלל לפחות),
והכל היה נעים, והצוות היה נחמד.. ואז הגענו אל רופא העיניים. בחור נחמד, שבניחוש פרוע אני יכולה לומר שילדים זו לא ההתמחות שלו. בלי ברווזים על המכשיר המפחיד שנראה כמו רובוט שפתחו לו את הבטן והוא מציץ לך לנשמה, בלי ריפוד מפרווה ורודה על כיסא המתכת הקר, ובלי מדבקה מחייכת, מטבע שוקולד או תעודת הוקרה על אומץ וגבורה. ושם על הכיסא הזה הייתי צריכה לשכנע את הבת היפה והבוכה שלי שהופכים לה את העפעף לטובתה, והייתי צריכה לחבק אותה חזק חזק מאחורה ולתפוס לה את הראש כדי שהיא לא תזוז בזמן שמצמידים לה את העפעף עם מקל ולהפסיק לרעוד כדי לתת לה את האומץ.
וכל אותו הזמן רק לחשתי לה כמה אני אוהבת אותה וכמה היא אמיצה וכמה אני גאה בה, וכל אותו הזמן אמרתי לעצמי כמה שהייתי רוצה לקחת ממנה את הכאב הזה,
אבל את זה אמא לא יכולה לעשות. אז נשארתי עם דאגה ועם אשמה. ואני יודעת שאשמה הוא רגש לא הגיוני בסיפור הזה, וידעתי את זה גם בסניף הצמוד של טויס אר אס, וידעתי את זה גם כשיום אחרי היא נשארה איתי בבית למרות שכבר הרגישה טוב. אז אולי הפעם אפשר לקרוא לזה אהבה... חיבוק... אמא.

מאיגרה רמה לבירא עמיקתא

הקטנה היתה היום בבוקר תורנית של שבת בגן. זו היתה הזדמנות עבורי לעשות את זה כמו שצריך, כמו אמא אמיתית, אמא מהחלומות... אז אפיתי חלה מתוקה קלועה מחמש רצועות (!) ועוגת שוקולד שהקטנה קישטה בסוכריות והרגשתי נהדר. הרגשתי שהנה אני מממשת את האימהות בדרך הכי חמה ואוהבת – דרך הידיים והתנור.

כנראה שהתחושה הנפלאה הזו עלתה לי לראש ונרדמתי בשמירה, כי היום אחרי שהייתי מאוד סבלנית, נעימה, ומכילה, החלטתי לרכב על הגל ולגזור לקטנה את הקצוות השרופים. אז עשינו מקלחת שבה הקפדתי שלא יכנס סבון לעיניים, והתרתי את הקשרים עם המברשת המיוחדת כדי שלא יכאב והבאתי את המספריים. כן, כן, הלב שלכם מחסיר פעימה מהסיבות הנכונות: התחלתי משמאל ואז יישרתי מימין, ואז הלב שלי נפל לתחתונים כי הבנתי כמה גזרתי... ואז כבר היה מאוחר מדי – הייתי חייבת ליישר. השיער מגיע עכשיו עד לכתפיים, או שלפחות כך אני מקווה, מאחר ומדובר בתלתלים, ולכן התוצאה הסופית תהיה רק מחר.
למען הגילוי הנאות פניתי אל הקטנה ואמרתי: "מותק, זה יצא קצת יותר קצר ממה שהתכוונתי... זה יגיע בערך עד הכתפיים". וכמובן שגם הוספתי עד כמה שזה בריא לשיער וכמה שזה יהיה לו טוב, ויהיו פחות קשרים ואיזה חמוד, ובזמן שהיא חייכה אל עצמה במראה הלכתי לבן זוג ולחשתי את הווידוי הכואב. הבן זוג ראה ואישר שזה נראה נחמד, והילדה אמרה שזה יפה ואפילו ביקשה קוקו קטן וחמוד. אז למה אני מרגישה כאילו שתיתי בקבוק חומץ?
ועוד בקשה קטנה לסיום – כשתראו את הקטנה היפיופית שלי, תאמרו לה כמה שזה יפה...

חשוב לקרוא את האותיות הקטנות

חשוב לקרוא את האותיות הקטנות
ככה זה בכל חוזה, וגם בחיים. כשחותמים על חוזה עבודה בכל מקום קוראים את הגדרות התפקיד, השכר, החופשות וכמובן – גם את האותיות הקטנות שמצורפות לכל סעיף. אבל מי מאיתנו באמת קורא את תנאי השימוש באתרי האינטרנט ובחוזים האלה? אני אישית פשוט מסמנת "וי" ליד "קראתי את תנאי השימוש ואני מסכים להם. כך גם בחיים.
בחוזה שעליו חתמתי באימהות היו סעיפים רבים, בהם בישול, אהבה, פינוקים, ויתור על שעות שינה, והשכר המובטח היה אושר ואהבה. השכר משולם במלואו , אבל האותיות הקטנות הגדירו תפקיד נוסף, תפקיד של ניהול משק בית, עם ערימות של כביסה וכלים שאף פעם לא נגמרות. גם אם עכשיו סיימתי להדיח כלים, לסדר, לתלות, לכבס ולקפל, תוך דקות ספורות בלבד המצב חוזר לקדמותו עם ערימות על ערימות של כלים וכביסה, ואני לא חושבת שזה רק תלוי העובדה שאני כרגע בבית עם הקטן, זה מצב קיים גם עבור אימהות עובדות, רק שהן יוצאות מהבית ולא רואות את הבלאגן באופן תמידי בזוית של העין (או יותר נכון – בזוית של 360 מעלות מהעין).
אז אני אומרת לעצמי שזה לא חשוב, ושבית לא צריך להיראות כמו מוזיאון, ואיזה יופי שהמשפחה חיה בבית ומרגישה נוח לשחק ולהיות בתוכו עם כל הנלווה לכך, אבל זה רק עניין של זמן עד שאמעד על נעל שנזרקה באמצע הסלון, או על מגבת שנשארה רטובה ומגולגלת על רצפת האמבטיה, או אתקע עם הראש בארון שנשאר פתוח, ואז האמת הערומה עומדת מולי ואין עליה אפילו עלה של תאנה : אני לא מסוגלת לחיות בתוך הבלאגן הזה. ואז אני מרימה ומסדרת אחרי הקטן, הקטנה, והגדול, ואומרת לעצמי שאם אני אמשיך להרים אחריהם הם ימשיכו להשאיר את הדברים זרוקים, אבל אין סיכוי שאחכה עד שמונה בערב כדי להעיר על מגבת שנשארה, או נעל שנזרקה, או פיג'מה , או צבעים, או משחקי "מלחמת הכוכבים" של הגדול.
ואני רוצה לומר שנמאס לי. נמאס לי מתפקיד העוזרת/מבשלת/מנקה/מתחזקת, נמאס לי להעיר להם, נמאס לי לא להעיר להם, נמאס לי לחשוב על זה ות'כלס גם נמאס לי להתלונן על זה.