באחד מביקוריי במכולת השכונתית בגיל תשע לקחתי מסטיק "בזוקה" מבלי לשלם עליו. זו הפעם הראשונה שחשתי את נטל תחושת האשמה מבלי שתהיה לי היכולת לכפר על מעשיי. הרי אם הייתי חוזרת ומשלמת עליו , ה"גניבה הגדולה" היתה נודעת ברבים ואוי לאותה בושה. וכך לא נותר לי אלא להסתובב ימים ולילות עם תחושת אשמה גדולה. זה היה שיעור גדול לחיים – למדתי שאף מסטיק לא שווה את כאבי הבטן האלה ואת תחושת המועקה, למדתי שאני אדם שצריך "לצאת בסדר" עם כולם ולמדתי לשלם על כל דבר ואפילו לתקן את המוכר אם הוא נתן לי בטעות יותר מדי עודף (דבר שעד היום מעורר תמיהה עמוקה אצל מוכרים ).
אך למרות הכל, לא למדתי מהי תחושת אשמה אמיתית עד שלא הפכתי לאמא. ובמקרה הזה לא ניתן לשלם, להחזיר עודף או לפצות. תחושת האשמה היא חזקה ומשתלטת. היא מגיעה כשאני צועקת (גם אם, בינינו, זה מגיע להם), היא מגיעה כשאני לא מזמינה אלינו חברות של הילדה שבוע רצוף, היא מגיעה כשאני נותנת להם לאכול פיצה לארוחת הערב והיא מגיעה כשאני מונעת מהם פיצה לארוחת הערב. והיא מגיעה כשאני יוצאת לעבוד.
בתור אמא לא שגרתית אני לא רק יוצאת לעבוד. אני גם יוצאת לחזרות ולהצגות, וכן.. אני יוצאת גם רק בשביל לצאת.
בשבועיים האחרונים התרחבה המשרה שלי. לא מדובר במימוש קריירה מדהים, לא מדובר בבילויים סוערים. מדובר בפרנסה. מדובר גם בלחזור הביתה בין שעה לשעתיים מאוחר יותר מבדרך כלל ארבעה ימים בשבוע.
ארבעה ימים שבהם מישהו אחר אוסף את הילדים מהצהרונית ומהגן. ארבעה ימים שבהם תחושת האשמה מתחילה להופיע בסביבות שלוש בצהריים באזור כפות הרגליים ועולה בהדרגה אל הבטן ומשם אל הגרון, ושם היא נשארת גם אחרי שאני פותחת את הדלת של הבית ומחבקת אותם, גם אחרי המקלחות וארוחת הערב (ארוחה מזינה, יש לי מספיק אשמה, אין מקום לפיצה) ות'כלס היא לא ממש עוברת.
כן, אני יודעת שיש נשים שהיו מתות לחזור הביתה בחמש או שש בערב ואני יודעת שהילדים נמצאים עם בני משפחה שאוהבים אותם, או עם בייבי סיטר משקיענית ואחראית, ואני אומרת לה: :"אשמה, קדימה, תמשיכי הלאה, מה כבר עשיתי? " והיא בשלה. אולי עוד קצת זמן היא תשתכנע.
ובתוך כל זה.. בתוך האימהות... בתוך האשמה... בתוך הכביסות.. בתוך הכלים...בתוך ההשקעה.. אני רואה איך זמן העצמי שלי, זמן היצירה, זמן המימוש – הולך ומתמעט ומחפשת דרכים יצירתיות למצוא עוד קצת זמן בתוך הזמן כדי להשאיר קצת מקום למיכל בתוך כל האמא.
אך למרות הכל, לא למדתי מהי תחושת אשמה אמיתית עד שלא הפכתי לאמא. ובמקרה הזה לא ניתן לשלם, להחזיר עודף או לפצות. תחושת האשמה היא חזקה ומשתלטת. היא מגיעה כשאני צועקת (גם אם, בינינו, זה מגיע להם), היא מגיעה כשאני לא מזמינה אלינו חברות של הילדה שבוע רצוף, היא מגיעה כשאני נותנת להם לאכול פיצה לארוחת הערב והיא מגיעה כשאני מונעת מהם פיצה לארוחת הערב. והיא מגיעה כשאני יוצאת לעבוד.
בתור אמא לא שגרתית אני לא רק יוצאת לעבוד. אני גם יוצאת לחזרות ולהצגות, וכן.. אני יוצאת גם רק בשביל לצאת.
בשבועיים האחרונים התרחבה המשרה שלי. לא מדובר במימוש קריירה מדהים, לא מדובר בבילויים סוערים. מדובר בפרנסה. מדובר גם בלחזור הביתה בין שעה לשעתיים מאוחר יותר מבדרך כלל ארבעה ימים בשבוע.
ארבעה ימים שבהם מישהו אחר אוסף את הילדים מהצהרונית ומהגן. ארבעה ימים שבהם תחושת האשמה מתחילה להופיע בסביבות שלוש בצהריים באזור כפות הרגליים ועולה בהדרגה אל הבטן ומשם אל הגרון, ושם היא נשארת גם אחרי שאני פותחת את הדלת של הבית ומחבקת אותם, גם אחרי המקלחות וארוחת הערב (ארוחה מזינה, יש לי מספיק אשמה, אין מקום לפיצה) ות'כלס היא לא ממש עוברת.
כן, אני יודעת שיש נשים שהיו מתות לחזור הביתה בחמש או שש בערב ואני יודעת שהילדים נמצאים עם בני משפחה שאוהבים אותם, או עם בייבי סיטר משקיענית ואחראית, ואני אומרת לה: :"אשמה, קדימה, תמשיכי הלאה, מה כבר עשיתי? " והיא בשלה. אולי עוד קצת זמן היא תשתכנע.
ובתוך כל זה.. בתוך האימהות... בתוך האשמה... בתוך הכביסות.. בתוך הכלים...בתוך ההשקעה.. אני רואה איך זמן העצמי שלי, זמן היצירה, זמן המימוש – הולך ומתמעט ומחפשת דרכים יצירתיות למצוא עוד קצת זמן בתוך הזמן כדי להשאיר קצת מקום למיכל בתוך כל האמא.
