היצירה הבאה שלי

היצירה הבאה שלי תהיה בועטת, נועזת, חדשנית, מרפררת,
עמוקה. עם מילים,. עם שתיקה.
עם היסטוריה, עם תרבות, תהיה בה אמירה.
והיא תזרום , והיא תרוץ והיא תעוף מעל כל ביקורת שאולי אשמע
והיא לא תהיה למען קהל , אלא למען עצמה.

נאפיס חוגגת עשרים

זה השלט שפגש אותי היום בדרכי לארוחת ערב אצל ההורים בראשון. ככה, בלי בושה, ליווה אותי השלט הזה בכל רמזור שבו עצרתי מצומת בית דגן ועד למרכז העיר, עומד ומזכיר – נאפיס בת עשרים ואת כבר לא.
אני לא זוכרת מתי בדיוק פתחו את מסעדת נאפיס, אבל אני זוכרת שהייתי יושבת שם לפני שהורשיתי על פי חוק לשתות אלכוהול, אני זוכרת שזה היה עם נעלי דוקטור מרטין'ס, מיני שהצפין הרבה מעבר לגובה הברכיים ואיי-ליינר שנמרח במכחול דק.
בגיל התיכון הנאפיס היה הביקור האולטימטיבי עם היכולת המופלאה לגמור ערב ב 25 ₪ , אם הולכים לשם ברגל ו 35 ₪ אם חולקים במונית. ברגע שקיבלנו רשיון, או יותר נכון – ברגע שיצאנו עם בחורים שקיבלנו רשיון נסענו אמנם לתל אביב אבל בדרך כלל סיימנו את הערב עם סוג של מאכל / חוסם עורקים, המורכב מבצק , מרגרינה וגבינה צהובה וכל זה סביב השעה שלוש בלילה.
שלוש בלילה... כיום אני ערב בשעות האלה כדי להחליף חיתול או לתת כוס מים לגדולה. ועם יד על הלב אני לא בטוחה שאני יכולה לעכל ג'חנון או מלוואח גם בשעות היום, שלא לדבר על שעות הלילה/בוקר.. לא נעים להודות אבל במקרה שאני אוכל משהו כזה בלילה מנת הקינוח תהיה צרבת.
אז הנאפיס חוגגת עשרים ואני לא מזמן חגגתי שלושים וחמש. (אה כן, כנראה שהייתי בת חמש עשרה כשפתחו שם). והיום אני נסעתי עם המשפחה המקסימה שלי עם ג'ינס נוח, חולצה שלא חושפת את ה"ידיות", ילדה שסופרת עצים וילד שמדי פעם מגיב בקריאות עידוד, וחשבתי על אותם לילות עמוסי בצק ומרגרינה שעדיין באופן מסתורי ביותר איפשרו לי להיכנס למיני קצרצר, חשבתי על כל החלומות שהיו לי אז, על התמימות והכוחות שהיו לי, האמונה בעולם והרצון לשנות אותו, ובעיקר על היכולת לאכול פתות (למי שלא מראשון – ג'חנון מטוגן עם ביצה וגבינה צהובה) ולהירדם בלי בעיה אחר כך.