אני לא אדם של טבע, אני לא אדם של שקי שינה, אני לא אדם של כפכפים במקלחת וזרזיף מים שממאן לשטוף את השיער אחרי השמפו ואני בטח לא אדם של טיולים שנתיים.
אני הבנתי את העניין בכיתה ח', בפעם הראשונה שיצאתי לטיול שנתי.
זה היה ס י ו ט !!! אפשר לסכם את זה ב: ביסלי, במבה, פותחן קופסאות שימורים, ללכת, "יו.. הנה אבן", "יו.. איזה נוף יפה", "יו.. מה הריח הזה? אה , כן, זה שתן!". אבל משרד החינוך כנראה חולק על דעותיי אלו ומחליט בכל שנה לשלוח אלפי תלמידים תמימים לטיולי שטח הכוללים מסעות ארוכים, אכסניות, אוטובוסים ומדריכים החמושים במגפון ששמו לעצמם כמטרה לדאוג שכולנו נדע מהי חופית ארצישראלית מצוייה.
לא היתה לי כל ברירה וכדי לשרוד את 4 השנים הנוספות במערכת החינוך שכנעתי את עצמי שטיולים שנתיים זה בעצם כיף. אז יכולתי לחשוב על כך שכל שעה הליכה שורפת 300 קלוריות , יכולתי להסתכל על הנוף ולומר "וואלה, באמת נוף יפה", ות'כלס ברגע שההורמונים התחילו לשעוט בגופי , יכולתי להבין שזו אחלה הזדמנות לפלירטוט ובניית מערכת יחסים נערית וחביבה.
כל הסיפורים האלה החזיקו מעמד עד הצבא, אבל מה לעזאזל אני עושה עכשיו בגילי הכמעט מופלג כשאני יוצאת לטיול עם הכיתה שלי? כל רכס הררי נראה לי כמו הזדמנות לתאונה רוויית רטלין ולא כנוף, האוטובוס נראה לי כמו מושבת בקטריות, וההליכה כמו הזדמנות לסבל נוראי (אם כבר לעשות כושר, למה לא פילאטיס?) ובנוסף להכל אני הפעם המבוגר האחראי. כלומר – אני לא יכולה להתבכיין ולעשות דרמה ולבקש שיביאו מסוק כי את המסלול הזה רק אלוהים או מסוק יעזרו לי לסיים, אני לא יכולה להתפלח לסיגריה אחרי שהמורים הולכים לישון (שזה עוד עניין, מה, אני לא יעשן עכשיו יומיים????.) אני לא יכולה לאכול כמויות של ביסלי כי ת'כלס הקיבה שלי לא תעמוד בזה וזה לא מעניין לבלות יומיים עם חבורת נערים ונערות מאותגרים הורמונאלית .
ובנוסף להכל, זה אומר שאת שתי היצירות המוצלחות שלי אני משאירה יומיים בידיהם הנאמנות של אבא, סבתא, סבא... ובתור פריקית שתלטנית אני שוקלת אם להכין מראש בגדים לבי"ס ולגן ליומיים, כולל את המנות של המטרנה לגן.
זהו. אני הולכת לארוז. מנסה לדלות כל טיפה אפשרית של אופטימיות...
איזה כיף זה טיול שנתי , לא ? רואים נוף, אוכלים שטויות, אפילו יהיה מסלול עם מים. יש!!!
