חוזרת ללמוד

אכן לוקח שנתיים להתאושש מתדהמת האימהות ולחזור לחיים, אמנם לא כפי שהכרת אותם – אבל כמעט ...

מחר אני חוזרת ללימודים באוניברסיטה: אני אדבר על דברים שלא קשורים לילדים (או לפחות אנסה), אני אוציא מחברת ואכתוב, אני אשב על הדשא מבלי לרוץ אחרי מישהו או למרוח קרם הגנה למישהי, אני אקנה כוס קפה ולא אקום מהכיסא עד שאסיים לשתות אותה, אכנס לשירותים (הקצת דוחים) מבלי שהדלת תיפתח באמצע והקטנצ'יק יישב לידי עד שאסיים ("לי בא עם אמא, אני יושב"). מחר.

והיום? מה עושים יום לפני שנת הלימודים? ובכן, עושים הרבה דברים –

ההתארגנות החלה כבר לפני כמה ימים כשתירגלתי עם אמא שלי (כן, גם לי יש אמא – מה שמוכיח שאף פעם אין לאמא פטור מלא) סיבוב איסוף מהצהרון ומהגן מאחר ואני אחזור רק בשבע בערב, והיום בבוקר החלו רגשות האשמה על החזרה המאוחרת ועל הציפייה להיות בחוץ לא בתפקיד. רגשות האשמה הביאו איתם התנהגות אופיינית לחודש תשיעי שכללה: החלפת מצעים, נקיון הבית, והרצה של כמה מכונות כביסה , וככל הנראה היום הזה יסתכם בהכנת המערכת (לילדה9, תיק (לילד), אוכל לארוחת הערב מחר ודף הוראות עם הסבר על הפעלת המחשב והדי.וי.די , כערכת הישרדות לסבתא ביומה הראשון.

אז מחר אני חוזרת שוב ללימודים! איזה אושר! איזו התרגשות! (איזה פחד!!! אבל אל תגלו...)

ילדה בלי צמות

אבסורד הוא לא רק סוג של תיאטרון. אבסורד היא סיטואציה שאינה מתיישבת עם ההגיון והשכל הישר .
אבסורד הוא העובדה שהחיים רואים בי אדם בוגר ואחראי , כשלמעשה אני ילדה קטנה. נכון, כבר אין לי צמות, צמר גפן מתוק עושה לי בחילה ואני לא חושבת שלונה פארק זה כיף, אבל הנסיעה האחרונה לפסטיבל עכו הראתה לי בבירור שאני עדיין ילדה (איזה מזל שאני שחקנית טובה ולא עליתם עלי).
פסטיבל עכו החל עבורי כחלום בימים שבהם התחלתי לשמוע על תיאטרון, קצת אחרי שביקשתי מההורים שלי במתנה ליום הולדת שש-עשרה מנוי לקאמרי ("באמת, מיכלי? זה מה שאת רוצה?") וקצת אחרי התקופה שבה נהנתי לישון בשקי שינה ולראות הופעה באורך שלוש שעות של שלמה ארצי, הבנתי שקיים איזה תיאטרון אחר והוא מתקיים רחוק יותר מכל מקום שאליו קו 5 מגיע.
מאז זה למעשה הסתכם בהצצה לפסטיבל באמצעות המהדורה של 5 עם רפי רשף ומחשבה של: בשנה הבאה.. אולי בשנה הבאה...
והנה, התחתנתי, ילדתי, ולמדתי תיאטרון (לא בסדר המקובל בחברה) ושוב ילדתי והגיע הרגע. ההחלטה גובתה בשאלת פייסבוק של קול קורא והזמנת כרטיסים לשלוש הצגות.
מה שאתם לא יודעים הוא שממש התחלתי לדאוג , מאחר ואני הרי ילדה קטנה נטולת צמות. דאגתי לרכבת, לפסטיבל, לאיך מגיעים מהרכבת לפסטיבל ולמי זה בעצם סעיד ומה תופעות הלוואי של החומוס שלו.
ערב לפני ניהלתי עם מיכלי הילדה הקטנה שיחה מלב אל לב, חיזקתי אותה ואמרתי: לילדות קטנות אין כרטיס אשראי עם התקרה שלך. את יכולה אפילו לקחת מונית. יהיה בסדר! הגעתי לרכבת חצי שעה לפני השעה שבה קבעתי עם המבוגר האחראי וניגשתי בעוז אל מכונה שנראתה משהו בין מקרר של גלידות לכספומט (את יכולה מיכלי, את ילדה גדולה...) וקניתי כרטיסים מהמכונה (אולי לשאול מישהו אם עשיתי בסדר?) מהרכבת הלכתי עם כל המבוגרים האחראים שצעירים ממני אל מונית השירות , ראיתי מי זה סעיד ועמדתי בגבורה בתופעות הלוואי, ראיתי שלוש הצגות: אחת טובה, אחת נחמדה ואחת לא, ואפילו נסעתי הביתה ברכבת לבד . אז כן זה נכון שירדתי תחנה אחת לפני ובסוף לקחתי מונית מהרכבת הביתה וזה נכון שאת הנסיעה חזרה בגפי ליוותה חרדה קלה, וזה נכון שיכולתי לכתוב ביקורת על ההצגות (אה,,), על מופעי הרחוב (או קיי... ) , אולי לכתוב משהו פיוטי על ריח הדגים בשוק ליד דוחני הצעצועים (אמא מחוייבת לחזור עם מתנה אחרי טיול) , אבל אני בוחרת לסכם את היום הזה במשפט אחד:
"הופ! הופ! טרללה! גדלתי בשנה!"

ושוב אתכם..

נכון. המון זמן לא כתבתי כאן ובטח כבר שאלתם (או יותר נכון – שאלתן) את עצמכם אם אמא של הפכה את האימהות למשרה מלאה וזנחה את הגיחות שלה אל היצירתיות. אז .. לא. אני עדיין כאן. עדיין אמא ועדיין עובדת במשרה פלוס וגם עדיין לא מעשנת.

האמת – התגעגעתי! היו כמה פעמים שבהם תוך כדי אירוע כזה או אחר חשבתי שזה משהו שאוכל לכתוב עליו, אבל לרוב לפני פתיחת המחשב נקראתי להחליף דיסק, או חיתול (לא, הוא עדיין לא נגמל, אני משאירה את זה לגננות. מבחינתי אפשר לחכות עד שהוא יגיד "אמא, בחיית, כל החברים כבר צוחקים, לא הגיע הזמן לקנות לי תחתונים? אני מבטיח לא להרטיב את השטיח...")

אז למה בכל זאת התיישבתי הבוקר לכתוב? חופשת סוכות חברים! אז העדיפות היתה ליעילות , אבל עכשיו עבר שבוע ומאחורי 15 מערכי שיעור כתובים, בית נקי (הזמנתי מישהו שיעשה את זה עבורנו, כי מגיע לי) בילוי משפחתי איכותי ואפילו כושר. אז מה נשאר עכשיו? הקטנצ'יק כבר לא כל כך קטן והוא דיי מנהל את עצמו (חוץ מעניין החיתולים והאוכל) , הגדולה בסוג של גיל התבגרות, הבית מסודר ואפילו מיינתי את החומר לתיוק.

אז עכשיו הגיע תורי. באמת? רגע, מה אמרתי שאני רוצה לעשות?

ברור שאני זוכרת.... J עשיתי מנוי לבריכה באוניברסיטה, אני הולכת לפסטיבל עכו (כרטיסים כבר הוזמנו) , עשיתי "attending" כמעט לכל אירוע שאליו הוזמנתי וכמובן – כתבתי כאן.

אסיים בבשורה לכל האימהות החדשות: זה עובר. הם בסוף ישנים בלילה, הם לא חולים כל שני וחמישי, הם זוחלים, הם הולכים ויש כסף להביא עוזרת. באמת, אני לא עובדת עליכן. דפדפו שנתיים אחורה בבלוג ותראו את ההתפתחות האבולוציונית שלי. ותתקשרו אם אתן צריכות עידוד.

חג שמח