מאחר ואני זוכה להנות מסופי שבוע עם הילדים שלי רק אחת לשבועיים, אני בדרך כלל מתנהלת כאילו אני מתחרה על תואר "אם השנה" שנמצאת בקונפליקט תמידי מול ה"אם הציונית הלא מפנקת כדי לא לקלקל את הילדים".
סוף השבוע הנוכחי, שהולך ומתעמעם לו כרגע עם לגימות סיידר התפוחים, שמר על פרופיל נמוך וגרם לי לתהות לא מעט על ההבדלים הניכרים בטמפרמנט שלי בין סופי השבוע האימהיים לסופי השבוע הפנויים שלי.
בתור סיפתח, ככה בשביל העניין, בצהרי יום שישי הופיעה בתי היפה וסמוקת הלחיים ובידה ארגז מצחין. שתי שניות של מכת ריח מוכרת החזירו אותי לשיחה אגבית שעסקה בהשאלת ארנב. שתי שניות נוספות החזירו אותי אל ה"כן, את יכולה להביא ארנב" (כנראה איזה פרץ של אופטימיות וחיוניות גרם לי להסכים), ושתי שניות נוספות כדי להבין כי מר ארנב נשלח אלינו בתוך ארגז קרטון מתפורר, שמותיר שביל של אוכל ארנבים מעורב בגללי ארנבים טריים וכדוריים להפליא.
עכשיו, מאחר ובסוף השבוע הקודם נחתי והרבה (אפילו הרבה מאוד), יכולתי לנשום עמוק בכיוון החלון כדי לא להיחנק ולמצוא פתרון בצורת ארגז הכביסה שלי, ששודרג לחדר VIP, כולל ירקות טריים במקום שוקולד על הכרית. תחושת ההישגיות האדירה והכנת הסרט "אם השנה היצירתית, המאופקת, וטובת הלב" נגדעה על ידי ההבנה שמר ארנב (למרות ששירה מתעקשת שזו גברת..) ממשיך לחרבן את כדוריו הנפלאים בהמוניהם!!! אבל זה לא מה שיעצור אותי, אם נפלאה שיש לה רק פעם בשבועיים סוף שבוע שכזה עם הילדים! ובתור אם השנה שמאזנת את נוכחותה במועדונים עם תחביב גננות הזוי במיוחד, לקחתי את הגללים המופלאים ודישנתי בהם את הגינה. מגעיל. אני יודעת.. אז מה.. אני אם השנה. מותר לי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה