חולים

טוב. אז הייתי חולה כמו שלא הייתי כבר מעל עשר שנים, וחגיגות יום ההולדת נדחו בתחילה לשבועיים עד שהבראתי ואז בעוד שבוע כי קטנצ'יק המשיך בדיוק איפה שאני הפסקתי. אבל בדיוק. אני הלכתי לישון עם קול ובלי כאבי שרירים ובשעה הנהדרת של שלוש לפנות בוקר הקטן התעורר קודח מחום.

עבר מאז שבוע ואפשר לומר שאני מותשת, מדוכאת וממורמרת. אה כן, וגם נראית זוועה. היום בין שיעול, חיתול וסירופ , הצצתי על עצמי במראה וראיתי אמא עייפה, לבושה בסגנון אקלקטי הכולל חולצת נזלת וג'ינס עם שאריות ביצה, ואם פעם התלוננתי על מראה הקוקו, היום הקוקו נראה לי כמו פנטזיית פארה פוסט לעומת ה"גולגול- שמש" (גולגול עם קצוות לא מרוסנים ומאובקים) שהתנוסס על הראש ואני כמעט בטוחה שאפילו שמעתי אותו מתנצל ואומר: בובה, בתנאים האלה זה מה שאני יכול. וכל המראה ה.. מיוחד הזה מתנגש לי בדיוק עם כל היום הולדת 36 שהעלה מספיק שאלות בנוגע לגיל, והתרגיל וגרם לי לשקול לחזור למראה הקוקו רק כדי לבדוק אם משיכה מספיק חזקה תצליח למתוח חלקית את קמטי ההבעה ולהחזיר אותי לגיל 27.
בתוך כל הדרמה והרחמים העצמיים מתקרב ומגיע יום ההולדת של הילדה המקסימה והגדולה שלי, שסובלת כבר יותר משבועיים ממחסור בתשומת לב ואמא חסרת סבלנות. ובאימהות כמו בתיאטרון "ההצגה חייבת להימשך" , לכן היום בלילה אני אאפה עוגה לחגיגה מחר בצהרונית, וביום שישי אסע לדרום העיר ואארגן את הבית למיני-מסיבה ביום שבת, ואקווה לזכור להתקשר לחברות שאמורות להגיע ועדיין לא יודעות מזה, ואקנה הרבה מתנות קטנות (במקום אחת גדולה) כדי שתרגיש מיוחדת כמו שהיא באמת.
בזמנים כאלה אני פונה לשמיים ומזכירה להם שאני כבר שנים צמה בכיפור ואוכלת כשר בפסח, ובאמת שאני לא מבקשת הרבה, אלא רק קצת שפיות והרבה סבלנות כדי לעבור את החורף הזה בשלום.