ילדה בלי צמות

אבסורד הוא לא רק סוג של תיאטרון. אבסורד היא סיטואציה שאינה מתיישבת עם ההגיון והשכל הישר .
אבסורד הוא העובדה שהחיים רואים בי אדם בוגר ואחראי , כשלמעשה אני ילדה קטנה. נכון, כבר אין לי צמות, צמר גפן מתוק עושה לי בחילה ואני לא חושבת שלונה פארק זה כיף, אבל הנסיעה האחרונה לפסטיבל עכו הראתה לי בבירור שאני עדיין ילדה (איזה מזל שאני שחקנית טובה ולא עליתם עלי).
פסטיבל עכו החל עבורי כחלום בימים שבהם התחלתי לשמוע על תיאטרון, קצת אחרי שביקשתי מההורים שלי במתנה ליום הולדת שש-עשרה מנוי לקאמרי ("באמת, מיכלי? זה מה שאת רוצה?") וקצת אחרי התקופה שבה נהנתי לישון בשקי שינה ולראות הופעה באורך שלוש שעות של שלמה ארצי, הבנתי שקיים איזה תיאטרון אחר והוא מתקיים רחוק יותר מכל מקום שאליו קו 5 מגיע.
מאז זה למעשה הסתכם בהצצה לפסטיבל באמצעות המהדורה של 5 עם רפי רשף ומחשבה של: בשנה הבאה.. אולי בשנה הבאה...
והנה, התחתנתי, ילדתי, ולמדתי תיאטרון (לא בסדר המקובל בחברה) ושוב ילדתי והגיע הרגע. ההחלטה גובתה בשאלת פייסבוק של קול קורא והזמנת כרטיסים לשלוש הצגות.
מה שאתם לא יודעים הוא שממש התחלתי לדאוג , מאחר ואני הרי ילדה קטנה נטולת צמות. דאגתי לרכבת, לפסטיבל, לאיך מגיעים מהרכבת לפסטיבל ולמי זה בעצם סעיד ומה תופעות הלוואי של החומוס שלו.
ערב לפני ניהלתי עם מיכלי הילדה הקטנה שיחה מלב אל לב, חיזקתי אותה ואמרתי: לילדות קטנות אין כרטיס אשראי עם התקרה שלך. את יכולה אפילו לקחת מונית. יהיה בסדר! הגעתי לרכבת חצי שעה לפני השעה שבה קבעתי עם המבוגר האחראי וניגשתי בעוז אל מכונה שנראתה משהו בין מקרר של גלידות לכספומט (את יכולה מיכלי, את ילדה גדולה...) וקניתי כרטיסים מהמכונה (אולי לשאול מישהו אם עשיתי בסדר?) מהרכבת הלכתי עם כל המבוגרים האחראים שצעירים ממני אל מונית השירות , ראיתי מי זה סעיד ועמדתי בגבורה בתופעות הלוואי, ראיתי שלוש הצגות: אחת טובה, אחת נחמדה ואחת לא, ואפילו נסעתי הביתה ברכבת לבד . אז כן זה נכון שירדתי תחנה אחת לפני ובסוף לקחתי מונית מהרכבת הביתה וזה נכון שאת הנסיעה חזרה בגפי ליוותה חרדה קלה, וזה נכון שיכולתי לכתוב ביקורת על ההצגות (אה,,), על מופעי הרחוב (או קיי... ) , אולי לכתוב משהו פיוטי על ריח הדגים בשוק ליד דוחני הצעצועים (אמא מחוייבת לחזור עם מתנה אחרי טיול) , אבל אני בוחרת לסכם את היום הזה במשפט אחד:
"הופ! הופ! טרללה! גדלתי בשנה!"