אכן לוקח שנתיים להתאושש מתדהמת האימהות ולחזור לחיים, אמנם לא כפי שהכרת אותם – אבל כמעט ...
מחר אני חוזרת ללימודים באוניברסיטה: אני אדבר על דברים שלא קשורים לילדים (או לפחות אנסה), אני אוציא מחברת ואכתוב, אני אשב על הדשא מבלי לרוץ אחרי מישהו או למרוח קרם הגנה למישהי, אני אקנה כוס קפה ולא אקום מהכיסא עד שאסיים לשתות אותה, אכנס לשירותים (הקצת דוחים) מבלי שהדלת תיפתח באמצע והקטנצ'יק יישב לידי עד שאסיים ("לי בא עם אמא, אני יושב"). מחר.
והיום? מה עושים יום לפני שנת הלימודים? ובכן, עושים הרבה דברים –
ההתארגנות החלה כבר לפני כמה ימים כשתירגלתי עם אמא שלי (כן, גם לי יש אמא – מה שמוכיח שאף פעם אין לאמא פטור מלא) סיבוב איסוף מהצהרון ומהגן מאחר ואני אחזור רק בשבע בערב, והיום בבוקר החלו רגשות האשמה על החזרה המאוחרת ועל הציפייה להיות בחוץ לא בתפקיד. רגשות האשמה הביאו איתם התנהגות אופיינית לחודש תשיעי שכללה: החלפת מצעים, נקיון הבית, והרצה של כמה מכונות כביסה , וככל הנראה היום הזה יסתכם בהכנת המערכת (לילדה9, תיק (לילד), אוכל לארוחת הערב מחר ודף הוראות עם הסבר על הפעלת המחשב והדי.וי.די , כערכת הישרדות לסבתא ביומה הראשון.
אז מחר אני חוזרת שוב ללימודים! איזה אושר! איזו התרגשות! (איזה פחד!!! אבל אל תגלו...)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה